הרב יעקב נגן

בשנת תשע"ה הקים עמית אלעזר, יהודי ישראלי המתגורר בבייג'ינג, ארגון בשם "שופר ציון", שמטרתו הפצת החוכמה היהודית בסין. קבוצה של מתנדבים סינים תרגמו כבר מאות מאמרים וספרים על יהדות לשפתם, כולל חלקים מספרי "להתעורר ליום חדש". בעקבות התרגום של ספרי הוזמנתי לסין להעביר סדרה של הרצאות. במהלך המסע שלי שם נדהמתי לגלות כמה עמוק הצימאון של הסינים שפגשתי ללמוד על יהדות, ואיזו כמות מכובדת של ידע הם כבר מחזיקים.
אחד המתרגמים העניק לי מתנה – מטבע של הקיסר הויזונג משושלת סונג (1082–1105), שבתקופת שלטון השושלת שלו התבססה הקהילה היהודית הראשונה בסין. "אני אוהב רש"י", אמר לי המתרגם. "המטבע הזה הוטבע בזמן שרש"י היה חי. ואתה יהודי! אני רוצה שהמטבע יהיה אצלך".

צעירה אחרת סיפרה לי שבקבוצות הלימוד שלה בדיוק סיימו לעבור על כל האגדתות במסכת ברכות עם פירוש ה'עין יעקב'. זכיתי גם לפגוש לראשונה, אחרי שנים של התכתבות, את ד"ר יונג זאהו, מחבר הספר "מדרש סינים: סיפורי חסידים ופירושים על התורה".

נקודה שהרשימה אותי עמוקות במפגש עם הסינים היא יכולתם להפנים את הנלמד. התורה שלמדו לא נשארה חיצונית להם. אחת מההרצאות שהעברתי עסקה באינדיווידואליזם, והצגתי שם חלק מתפיסת הראי"ה קוק שצלם אלוהים בתוכנו הוא יכולת הבחירה.
למוחרת סיפר לי אחד התלמידים שלאחר ההרצאה הוא הלך למסעדה והתבונן במלצר שנִמנם מותש בפינה. התלמיד חשב לעצמו: "היכן נמצא אותו צלם אלוהים בְאדם כזה, הנראה כל כך סתמי? איפה האינדיווידואליות?". לפתע ניעור המלצר, הבחין שמסתכלים עליו, ומייד הפנה חיוך רחב לתלמיד. אז, לדברי התלמיד, הוא הבין כי הגילוי של צֶלם אלוהים באותו אדם, הוא בכך שכשהמלצר בחר – מתוך שלל אפשרויות התגובה לנעיצת מבט של אדם זר, כמו היעלבות, התעצבנות והתעלמות – פשוט להאיר פנים ולחייך. "הבחירה שלו היא צֶלם האלוהים שלו! שם האינדיווידואליות שלו!", הכריז התלמיד בהתרגשות.

הרצאה נוספת שהעברתי באותו מסע נסבה על השלום ותורת ההפכים.
פתחתי בדברי הזוהר הקדוש המלמד שבמילה 'שלום' האות שי"ן מבטאת את האש, האות מ"ם את המים, והשלום הוא ההכלה שביניהם. השלום הוא יכולת חיבור בין הפכים – מים ואש, חסד ודין, אישה ואיש, שמאל וימין.
מתוך ההבנה שישנה אחווה למרות עומק השוני בין הצדדים, סיפרתי על הרעיון העמוק שאמר הרב דוב זינגר בהלוויית שלושת הנערים בתארו את האופי החברתי היהודי שכל אחד חושב אחרת. לפי הבדיחה, כל שני יהודים שנפגשים ביחד כבר יוצרים "שני יהודים, ושלוש דעות", אולם הרב דוב הוסיף בהספד שעם זאת יש לשים לב שיש כאן: "שני יהודים, שלוש דעות, לב אחד".
תורת הפכים נוספת שלימדתי באותה הרצאה הייתה תורת מחיאת הכפיים שלמדתי מידידי ומורי הרב מנחם פרומן ז"ל, שהסביר כי בכוחו של מפגש בין שתי הידיים, שכל אחת מהן מבטאת צד שונה וחלוק, להביא לשלום בין הצדדים ההפוכים. וכך מחאנו כפיים ביחד מתוך כוונה ליצירת מפגש בין יד ימין ויד שמאל. כשסיימנו למחוא כפיים, נערה סינית עמדה וביקשה את רשות הדיבור:
"אני רוצה להסביר למה כשיש לשני אנשים לב אחד יש שלוש דעות", היא אמרה. "בהתחלה שני אנשים הם בעלי שתי דעות, אבל כאשר יש לב מְחבר, המפגש ביניהם מוליד דעה חדשה, היא הדעה השלישית. זה מה שקרה כשמחאנו כפיים. בהתחלה היו שתי הידיים, ימין ושמאל, אך במפגש ביניהן נוצר משהו חדש – הקול שעלה ביניהן".

השלום הסיני
בהמשך המסע העברתי הרצאה אחרת בשנגחאי, בהרצאה זאת שיתפתי את קהל הנוכחים בחלק מתחושותיי על היחס בין ישראל לסין. מדינת ישראל גאה מאוד בקדמה הטכנולוגית שלה. ישראלים רבים חושבים על הערך של המדינה כ"מדינת הסטארט־אפ". אולם אחרי שהסתובבתי בסין וראיתי את העוצמה והגודל של המדינה, ואת הקִדמה שהם מאמצים באינספור תחומים, חשבתי לעצמי מה באמת יש לנו, היהודים, להציע. בזמן נסיעת הרכבת שנעה במהירות של 350 קמ"ש בין בייג'ינג לשנגחאי התחלתי לארגן את המחשבות שלי, ואז, כמו תמיד, עלה במוחי סיפור.

כך אמרתי לקהל בשנגחאי: הגעתי אליכם ברכבת במהירות עצומה, ונזכרתי במעשה שהיה. ברכבות הקיטור שרישתו את ארצות הברית במאה ה־19 היה חבל ארוך בכל קרון. משיכה בחבל הזה הייתה גורמת לעצירת חירום פתאומית של הרכבת, על כל צרה שלא תבוא. יום אחד יצאה הרכבת מעיר אחת לאחרת, ופתאום – בום! הרכבת נבלמה בפתאומיות. הנהג שישב בקטר לא הבין מה קרה, איש לא ניגש אליו להסביר, ואחרי כמה דקות הוא צפר פעמיים והמשיך בנסיעה. חצי שעה לאחר מכן, ובלי התראה מוקדמת, שוב – בום! כמה רגעים ארוכים של שקט, איש לא הבין מה קרה, והנהג החליט לצפור פעמיים ולהמשיך לנסוע. עשרים דקות חלפו. היעד כבר לא רחוק. אבל באמצע שום מקום, ומבלי סיבה ניכרת לעין, אחד הנוסעים משך בעוצמה בחוט. בום! הפעם נהג הקטר כבר התקשה להישאר סבלני. הוא עזב את כיסא הנהג, טרק את דלת הקטר, ועבר קרון אחר קרון כדי למצוא מי אחראי לתעלול. שני קרונות מהסוף הוא מצא אינדיאני זקן יושב כפוף על סלע בצד הפסים, ידו הימנית הייתה מונחת על החזה, והוא התאמץ לנשום עמוק.
"מה אתה עושה? אתה לא מבין שאתה מעכב ככה את כולם?".
האינדיאני הרים את עיניו וזיהה את הנהג עומד מעליו מלוא הקומה.
"אני מצטער, כבודו. תבין – הרגשתי שהגוף שלי רץ קדימה כל כך מהר, אבל הנפש שלי פשוט לא עמדה בקצב". במקום 'ג'ט לג' (jet-lag) הוא חווה 'סאול-לג' (soul-lag).

"דיברנו על אש, על מים, ועל השלום שביניהם", המשכתי לומר לקהל. "אש זו טכנולוגיה, ריצה קדימה, עשייה, doing. מים זה רוח, הוויה, being. כשהזמנתם אותי לבוא אליכם מישראל לא חיפשתם את מה שכבר יש אצלכם בשפע, אש. הזמנתם אותי כי אתם מחפשים את המים, את הרוח".
אחרי שסיימתי לדבר ניגשו אליי נציגים מהקהל והגישו לי קופסת מתנה שהכינו מראש. פתחתי את הקופסה וגיליתי יצירת אומנות בשם "שֶבת אחים", שמתארת את האחווה בין עם ישראל ובין העם הסיני כשני אחים. אלו היו שתי כוסות תה, אחת אדומה ואחת כחולה. האדומה מייצגת את סין, צבועה בצבע הדגל שהוא צבעם של הפועלים. הכחולה מייצגת את ישראל, צבעהּ כחול כמו הציצית, השמיים, כיסא הכבוד. האש והמים.