הגדרת השילוב של הציוני־הדתי תובעת לשלב בין שני חלקים: בין החלק הראשון, אמונה של היהודי הדתי בנבואות הנביאים ובהשגחה האלוהית המכוונת את המציאות למימושו, לבין החלק השני, החשיבה הציונית שעל האדם מוטלת האחריות להיות שותף פעיל במימושם של הנבואות, בדומה למימוש הנבואות בשיבת ציון בבית שני.
תקופה זו של חורבן ותקומה היא המשמעותית ביותר בתולדות עם ישראל מאז תקופת התנ"ך. הנבואות על קיבוץ גלויות ושיבת ציון, שהיו נשמעות כמו פנטזיות מהסוגה של המדע הבדיוני במשך אלפי שנים, מתגשמות לעינינו. בד בבד עם המשך התגשמות נבואות אלו, עלינו לשאול מהו המשך הדרך לגאולה המלאה. שיבת ציון, הרי, היא רק חלק אחד מהפסיפס השלם המרכיב אותה.
רבים שואלים שאלה זו, ומציעים אלטרנטיבות שונות לחזון הנביאים שאותו יש לממש. כמענה לשאלה יש המדגישים את מרכזיותם של הר הבית ובניין המקדש. אחרים סוברים, בהשפעת הביקורת החברתית של הנביאים האחרונים, שהצעד הבא הוא דווקא כינונה של חברה המושתתת על צדק. מזווית אחרת, גם בהתעסקות הגוברת של החברה הישראלית ברוחניות יש ממדים של שיבה למאפייני החוויה הדתית של ימי התנ"ך, מאפיינים שהנביאים ניבאו שנשוב אליהם. כולם צודקים – פעילי הר הבית, לוחמי הצדק החברתי, נושאי דגל הרוחניות החדשה־הישנה – אבל אני חושב שהנקודה הכי משמעותית עדיין לא קיבלה את מקומה הראוי.
ממד חשוב של אחרית הימים הוא החזון המרהיב של אחווה בין העמים. כפי שציינתי בשאר הממדים, גם כאן הקריאה הציונית־הדתית מחייבת להאמין שהחזון עוד יתממש, אבל במקביל מחייבת להשתדל כדי לקיים אותו בעצמנו.
שיקום היחסים בין ישראל והעמים חיוני גם להגשמה המלאה של החזון בשאר הנושאים שהזכרתי: כך לדוגמה, החזון על המקדש השלישי הוא שיהיה זה "בֵּית תְּפִלָּה... לְכָל הָעַמִּים " (ישעיהו נו, ז), מצב שאליו נגיע רק עם ריפוי יחסים אלו. הכמיהה לאחווה בתוך כלל האנושות מאזנת את הבשורות של לאומיות מחד גיסא ורוחניות מאידך גיסא, שתיהן בשורות עמוקות העלולות להגיע לידי עיוותים אם ינותקו מהאנושיות הפשוטה.

כדי להבין את מקומו המיוחד של עם ישראל ויחסו לעולם כולו כחלק מהתהליך של הגאולה השלמה צריך לחזור דווקא לראשית הימים.

יש שטוענים שבחינוך ילדים יש להתחיל לא מתחילת התורה, אלא דווקא מפרשת לך לך העוסקת בבחירתו של עם ישראל. יש היגיון בכך שאת נתיב ההתפתחות של ילדינו נִפתח בעיצוב הזהות הלאומית קודם, זו שמקדמת הזדהות עם המעגל הקרוב יותר, לפני שנפתֵחַ את הזהות האוניברסלית הרחבה יותר. אולם טענה זאת וההיגיון שלה מחדדים את העובדה שהתורה לא פתחה בפרשת לך לך, אלא דווקא בפרשת בראשית; לא בסיפור היווצרות עם ישראל, אלא דווקא בסיפור בריאת האדם. התורה מלמדת שכשם שאלוהים הוא אחד, אף האדם שנברא בצלמו נברא יחידי. אם כן, באחדות שבחזון אחרית הימים יש למעשה חזרה למציאות הבראשיתית של האנושות.
עם זאת, על אף השאיפה לחזור למציאות האחדותית של האנושות, ובניגוד לאוטופיה המככבת בעולם האחדותי המדומיין בשירו המפורסם של ג'ון לנון, "Imagine", ככל הנראה במצב האחווה העתידי ימשיכו העמים השונים לשמור על זהותם הלאומית הייחודית. ולהפך, נראה שאולי הפתרון לשלום הוא בשוני ולא באחדות.
הרשב"ם מפרש שהפיצול של האנושות לעמים שונים, שעליו מסופר בסיפור מגדל בבל, נעשה מתוך רצון ה' שיהיו עמים רבים, ולא בדיעבד. חיבור בין שני הפנים הללו של האנושות – הפן המאחד והפן המייחד – עולה במשנה בסנהדרין (ד, ה) בתשובות השונות לשאלה מדוע האדם נברא יחידי. תשובה אחת היא שהעובדה שיש אב אחד לכולם תיצור שלום בעולם. תשובה אחרת סוברת שהדבר מראה את גדולתו של הקב"ה: מהאדם האחד שברא, אדם הראשון, יָצאו אנשים רבים שאף אחד מהם לא דומה לחברו. המשנה מסיקה מכך שמכיוון שכל אדם הוא ייחודי, כל אדם יכול לומר "בשבילי נברא העולם". כמו בשיר "אתה פלא" של חוה אלברשטיין, עלינו ללמד את ילדנו ש"בכל העולם כולו אין עוד ילד אחד בדיוק כמותך". הייחודיות מעניקה לכל אחד משמעות, האחווה והשלום יבואו מתוך ההכרה שהפגיעה באחר תפגע בפלא המיוחד שהוא.
מקור נוסף שניתן ללמוד ממנו על חשיבות שמירת ייחודיותו של כל לאום ניתן להביא מכך שהתורה בספר בראשית מקדישה מקום נרחב לתיאור קורותיהם של צאצאי עמים אחרים, דבר המדגיש את העובדה שיש תכלית לכל אחד מהם כלאוֹם.

קריאה פשוטה של סיפור התורה בספר בראשית מצביעה על תפקיד מרכזי של האבות בבמה העולמית. לאברהם נאמר: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה (בראשית יד, ג); ליצחק נאמר: "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (שם כו, ד); ליעקב נאמר: "וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ" (שם כח, יד). המסר העולה מספר בראשית הוא שהסיפור הגדול הוא סיפורה של האנושות כולה, ולישראל תפקיד מיוחד בסיפור זה.
בתקופת התנ"ך ייעוד זה בא לידי ביטוי בשני מישורים: בחובות כלפי פנים ובשאיפה כלפי חוץ. כלפי פנים, אנו מוצאים אמירות רבות בדבר האמפתיה שאנחנו צריכים לחוש כלפי גֵרים והחובה לדאוג להם, כשבפשט הפסוקים מדובר בגֵר תושב שאינו יהודי. כלפי חוץ, אנו רואים כבר בתפילת שלמה בחנוכת המקדש הראשון את המשמעות האוניברסלית. שלמה רואה במקדש חיבור בין שמיים וארץ, ובחיבור זה משתתף גם הנוכרי: "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא, וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ... וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה". בכך מבטא שלמה המלך גם את הכמיהה שעמים אחרים ידעו את ה' וייראו ממנו: "וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי, לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ, לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל" (מלכים א' ח, מא–מב, מג).

אחד מהמסרים החשובים של ספר יונה הוא מאבק באדישות של עם ישראל כלפי ייעודו הכלל־אנושי. יונה הנביא מנסה לברוח לתרשיש מפני שלא רוצה לקיים את שליחותו להחזיר בתשובה עַם אחר. לדעת רש"י, השיקול שהנחה את יונה היה שאם הגויים יקשיבו לנביא, הדבר יקרין באופן שלילי על ישראל שלא הקשיבו לנביאיהם. יונה סבר שהשיקול הקובע הוא מה טוב ליהודים. מהספר עולה שהשאלה הנכונה היא מה טוב לאלוהים. הקב"ה הוא אומנם אבינו שבשמיים, אבל הוא גם "אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ" (מלאכי ב, י), ודאגתו נתונה לאנושות כולה. כך מלמד אלוהים את יונה ביחס לקיקיון, שהנביא הצטער על התייבשותו למרות שלא השקיע בו דבר. "וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ?!" (יונה ד, יא).

נבואות אחרית הימים שמספרות על אחווה אנושית ועל ייעודו של עם ישראל כאור לגויים משתלבות במסר של התנ"ך לכל אורכו.

כדי ללמד על היחס בין עם ישראל ובין אומות העולם, מו"ר הרב יהודה עמיטל היה נוהג לספר משל:
חודש אלול הגיע. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. באחד השטעטלים במזרח אירופה התעורר הגבאי המסור של בית הכנסת המקומי אחרי יום עבודה מעייף, אסף את מקלו ואת העששית הנאמנה שלו, ויצא אל הקור הסתווי להעיר את בני הקהילה לאמירת סליחות. אחרי שדפק על דלתות חברי הקהילה בשני סבבים הוא הגיע לבית הכנסת וסידר אותו בקושי לקראת תחילת התפילה. חברי הקהילה התחילו להתאסף כשהגבאי סיים להזיז את אחרון הספסלים למקומו, והחזן צעד לעבר הבימה, מוכן להכריז "אשרי יושבי ביתך". הגבאי תפס את מקומו בפינת בית הכנסת, שמט את ראשו לכיוון אַמַּת ידו שמונחת לפניו על שולחן העץ המחוספס, ונרדם. כמה רגעים אחר כך הוא הרגיש יד כבדה מטלטלת את כתפו.
"מה לך נרדם?", קרא לו שכנו לספסל.
"עזוב נו, אני מותש. תן לי לישון, עשיתי מספיק".
שכנו של הגבאי לספסל הביט בחברו בחוסר אמון. "אתה זה שהערת אותנו, ועכשיו אתה הולך לישון?".
עם ישראל, שהביא לעולם את הבשורה, לא יכול ללכת לישון ולהתעלם מההתעוררות העולמית שלה.

בעבר חזון החיבור הכלל־אנושי נראה רחוק מאוד, אפילו הזוי. מה הקשר בין אדם יהודי בעיירה אירופאית, למשל, לשכניו הלא־יהודיים? לפעמים שנאו אותנו, לפעמים היו אדישים כלפינו, לפעמים אפילו השתלבנו חלקית בכלכלה, אבל חיבור עמוק, אמיתי, לא מתוך טשטוש ההבדלים אלא בשאיפה לקבל את הטוב אחד מהשני? לא נראה כמו רעיון ישים. שני שינויים מהותיים בדורות האחרונים הכשירו את הקרקע לפעול לקראת מימוש חזון התורה על האחווה בין עם ישראל לעולם: שינוי תודעתי ושינוי טכנולוגי.
כבר לפני מאה שנה הגדיר הרב אברהם יצחק הכהן קוק את השינויים החברתיים שהתחוללו בעולם החדש כבשורה של ממש:
ההכרה החברתית נָסְבָה [פנתה] ונתרחבה, כל יחיד מרגיש שהִנֵּהוּ [שהוא] לא בודד ולא סגור בתחום מיוחד לגמרי, שהוא פועל ומִתפָּעל מהמון חוגים רבים ורחבים, מסביבות שונות וגם זרות.
אולם שינוי התודעה לבדו לא הספיק. כדי להביא את השינוי לידי ביטוי ממשי התודעה זקוקה למרחב שבו היא תוכל להתבטא במציאות. הטכנולוגיה המתקדמת בתחום המדיה והתקשורת מאפשרת את הפצת התודעה החדשה, ומעניקה ליחיד המרגיש שהוא "פועל ומתפעל מהמון חוגים רבים ורחבים, מסביבות שונות וגם זרות", את ההזדמנות להוציא מן הכוח אל הפועל את תחושתו.
מציאות חוצת יבשות שכזו עשויה להיות ברכה או קללה. היא עלולה להביא לאובדן הזהות העצמית (כדוגמת חזונו של ג'ון לנון), ואף יש סכנה שהיא תיצור חיבור בין אנשים על בסיס המכנה המשותף הנמוך ביותר. אך מציאות זו יכולה גם לאפשר את שיתוף הטוב מכל אחד, וליצור אחווה גדולה בהיקפים שלא ניתן היה לדמיין בעבר, אחווה שבה כל אחד ילמד מהפלא של חברו.

העובדה שתקופת התפשטותם של אמצעי התקשורת החדשים מקבילה לחזרתו ההיסטורית של עם ישראל לארצו היא פלאית, ממש נס אלוהי. הנצי"ב ביאר שבשביל שעם ישראל יהיה לאור גויים, היה זה הכרחי שיפוזר בין האומות ברחבי העולם: "ועיקר סיבה זו שיהא רוב חיותנו בגלות, דהקב"ה גילה לאברהם אשר נוצרו בניו להיות לאור גויים, וזה אי אפשר רק כשהם מפוזרים בגלות". כדי שבניו של אברהם יוכלו לממש את ייעודם להיות לאור לגויים, הם צריכים להיפגש עם האומות – ובעולם שהנצי"ב הכיר, היה הכרח לצאת לגלות ולשבת בין העמים. אך בימינו עם ישראל חוזר לארצו, ואנו מבקשים להציע ברכה חדשה לעולם. לא ברכה של יחידים, אלא ברכה של עם. הטכנולוגיה מאפשרת מפגש בין ישראל לעמים מבלי הצורך להיות בגלות, מפוזרים בין האומות. לראשונה יכול עם ישראל לשבת על אדמתו וליצור ברכה באופן לאומי, ובו בזמן לקיים מפגש עם העולם ולהציע לו את ברכתו. באורח נס, חזון אחרית הימים הכלל־עולמית מתחבר עם הבחירה הספציפית בעם ישראל, כדי שכל משפחות האדמה יתברכו בבניו של אברהם. אנו עדים להשגחה האלוהית שזימנה לתקופה שבה המפגש הישיר בין ישראל לעמים התעמעם (בעקבות הקמת המדינה וקיבוץ הגלויות) את הטכנולוגיה שתאפשר מפגש ישיר בדרכים אחרות.

המציאות של ימינו עדיין רחוקה מחזון האחווה הכלל־אנושית. רבים בעולם מזהים את ישראל לא כמי שמביאים ברכה לעולם, אלא ח"ו להפך. האם המצב הזה צריך להוביל לייאוש מהחזון?

אני רואה שלושה טעמים להמשיך לשאוף לממש את החזון למרות הכול:
ראשית, גם היבטים אחרים של חזון אחרית הימים נראו רחוקים ומייאשים, וכשם שהם התממשו לבסוף כך יש תקווה גם למה שנראה מייאש היום. בעבר מי היה מאמין שעם ישראל יחזור לארצו ויבנה מדינה ריבונית, לפני שהדבר יָצא לפועל? מי היה מאמין שבמדינת ישראל יישבו למעלה משישה מיליון וחמש מאות אלף יהודים שנקבצו מכל הגלויות? בדיעבד כולנו מסכימים שנכון היה לפעול למימוש חזונות אלו שאת פירותיהם אנחנו רואים היום. מתוך כך, גם בנוגע לחזון האחווה העולמית לא צריך להתייאש. 'אם נרצה אין זו אגדה'.
שנית, פעמים רבות אנחנו שמים לב בעיקר לשנאה שיש כלפי ישראל במקומות שונים בעולם, אבל האמת היא שיש בו גם אהבה רבה כלפינו. צלקות העבר יוצרות לעיתים קושי לראות זאת, אבל צריך רק לפקוח את העיניים. הינה למשל דברים שאמר נרנדרה מודי, ראש ממשלת הודו – מדינה שבה למעלה ממיליארד אזרחים – בביקור מיוחד שערך במדינת ישראל בשנת 2017: "התפתחות של מדינה אינה תלויה בגודלה אלא ברוחם של האזרחים, לכן ישראל הקטנה היא השראה בעבורנו". גם מעצמות עולמיות אחרות רואות בנו, הישראלים, מגדלור בהיסטוריה. יש לנו נטייה להתמקד בשלילי, אבל בצורה הזו אנחנו מפספסים את כל הטוב כלפינו. ישנן יוזמות שונות ברחבי העולם של גויים האוהבים את עם ישראל, מתרגשים משיבת ציון ורוצים בעצמם לתמוך בה. לצערי לפעמים דווקא המנהיגות הדתית בישראל מובילה את ההחלטה לקדש את הניכור.
יותר מכול אני מרגיש שהצורך לפעול למרות העוינות שמופנית כלפי ישראל בעולם נובע מכך שהאובססיביות הזו כלפינו היא ביטוי לתחושה לא־מודעת של האנושות, שגורלה קשור לגורל ישראל. אילו היחס כלפינו היה רווי אדישות, הדרך הייתה רחוקה יותר. אומנם העולם מתמקד באופן אובססיבי בביקורת על יחסי ישראל ושכנותיה, אך מן הצד השני קיים גם עניין בלתי רגיל בשאר הנושאים הקשורים לישראל.

על תפילת שלמה ראו עוד עמ' ***325.
רש"י, יונה א, ג.
אורות הקודש, ב, עמ' תקלט–תקמ.
פירוש הרחב דבר (מודפס בתוך חומש העמק דבר), בראשית מז, כח.