התובנה המכוננת של מורי וידידי הרב מנחם פרומן ז"ל בנוגע לסכסוך הישראלי־ערבי היא זו: דווקא מכיוון שהדת היא חלק מהבעיה, היא חייבת להיות חלק מהפתרון.
בכוחה של האמונה באל להפריד בין בני אדם, אך יש בה גם סגולה לחבר ביניהם. במה זה תלוי? אם אנחנו מאמינים שהשני מתפלל לאל אחר, האמונה תיצור תהום בינינו. לעומת זאת, אם נכיר בעובדה ששנינו אוהבים את אותו אל משותף, מאמינים בו ומתפללים אליו, האמונה תהיה מכשיר לקירוב לבבות.
בכל הנוגע לקשר בין היהדות לאסלאם, התאולוגיה מחברת הרבה יותר משהיא מפרידה. המסורת היהודית מעריכה את דת האסלאם על האמונה הברורה שלה באחדות ה'. בקוראן, האסלאם מעניק ליהודים מעמד מיוחד כ"אהל אל-כִּתאב" – עַם הספר. היחס החיובי המשתקף מהאמונות השונות אחת כלפי רעותה הוא מצע חיובי, אך יחסי שכנות ושלום בין אנשים יכוננו אך ורק באמצעות מפגש בלתי־אמצעי בין חברי הדתות השונות, צעד אחר צעד.
התובנה על הקרבה היחסית בין היהדות לאסלאם היא מוכרת וברורה. המעמד התאולוגי של כל דת בעיני רעותה, והערכים היסודיים המובילים את שתיהן עושים את היהדות והאסלאם לדתות שכנות. הבעיה היא שהתובנות הללו נשארות בראש, ולא מחלחלות אל הלב. קשה לנו להסב את הידיעות והאמונות שלנו למציאות חיים קיומית. למה כל כך קשה לנו להעביר את התובנות מהראש ללב? אני חושב שזה קשור לסכסוך שאנחנו נמצאים בו, שעושה אותנו לכאובים. מה היא הדרך להתמודד עם העובדה הזו? בעיניי את התשובה ניתן לסכם במילה אחת: מפגש. המפגש עם האחר בא לעזרתנו בנקודה הזו – מפגש בלתי־אמצעי בין יהודים למוסלמים עושה את הדברים שאנחנו יודעים אחד על השני בראש לדברים שאנחנו מרגישים אחד כלפי השני בלב. האם כאשר אנחנו מסתכלים על בית תפילה של השני, אנחנו מרגישים שיושביו עובדים את האלוהים שלנו? האתגר הוא להסב את האמיתות על הקשר בין היהדות לאסלאם לחוויות חיים.
בפרפרזה על שירו הידוע של מוקי – 'כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על מפגש'.

עולמי האישי נעשה עשיר יותר בעקבות המפגשים שזכיתי להשתתף בהם עם מוסלמים וערבים במהלך השנים.
פעמים רבות אני נתקל בשאלה צינית: האם ההצלחה שלי לכונן מערכות יחסים אישיות עם ערבים ומוסלמים אכן קידמה את השלום?
תשובתי – המפגש הוא כבר שלום. אפילו רק שני אנשים שיש ביניהם מפגש, הם כבר עשו חלק מהשלום. המשימה שלנו היא להרבות את השלום הזה פי מיליון, אבל אי אפשר להמעיט בערכו של השלום הזה גם. מי שרואה את המפגש רק כאמצעי לשלום הגדול עשוי להתייאש בדרך. מי שמבין שהמפגש הוא השלום, ימשיך להתעקש. תלמידי חכמים, כאמור, מרבים שלום בעולם.

אחרי שהסכמנו שמבחינה דתית ואנושית אפשר לגשר על הפער, אנחנו עדיין צריכים לדבר על הפיל שבחדר: הבעיה הפוליטית. יש נרטיבים כל כך שונים בין שני העמים. איך מתגברים על זה?
המשורר יהודה עמיחי כתב כך:
'מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים, \ לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם \ פְּרָחִים בָּאָבִיב. \\
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים \ הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה \ כְּמוֹ חָצֵר.

(מתוך: "המקום שבו אנו צודקים", שירים 1948-1962 / יהודה עמיחי, הוצאת שוקן (C) כל הזכויות שמורות להוצאת שוקן)

אם כל אחד יתבצר בעמדה שלו – לא נצליח להתקדם. אז מה עושים?
רוּמי, המיסטיקן והמשורר הסוּפי בן המאה ה־13 מפַּרס, אמר פעם: "אי שם, מעבר לטוב ולרע, יש שדה. אפגוש אותך שם". בסכסוך רווי נרטיבים סותרים בנוגע לטוב ולרע, חובה עלינו למצוא את השדה.
גם אחרי שאנחנו מסכימים שהנקודה שעמיחי מעלה היא נכונה, הדרך להשריש את התובנה הזו בלב היא לעזוב את נקודת המבט המדוקדקת של הטוב והרע, לצאת לשדה ולהיפגש.

במסגרת תפקידי כיושב ראש "איחוד מורשת אברהם" נסעתי בשנת תשע"ז לייצג את הארגון בכנס בינלאומי בירדן. את הכנס ניהל ה־URI (United Religions Initiative), יוזמת הדתות המאוחדות, שמייצג למעלה מ־900 ארגונים ושחברים בו קרוב למיליון חברים. בכנס השתתפו נציגים מכמעט כל מדינה במזרח התיכון – לבנון, טוניס, מצרים, תימן, עירק ועוד. חלק מהחששות שלי בנסיעה למדינה ערבית התפוגגו דווקא כשעליתי על הטיסה לעמאן במטוס של חברת התעופה הלאומית של ירדן. תוך שניהלתי דין ודברים עם עצמי בשאלה איך אעבור את הטיסה בשלום ומבלי להסגיר את זהותי, פשפשתי בתא שעל גב המשענת שמולי ומצאתי שם מגזין של חברת התעופה. על השער – השחקנית הישראלית גל גדות, שכיכבה באותם ימים כגיבורת העל "וונדר וומן" בסרט הוליוודי מצליח. נשמתי לרווחה. הרגע גיליתי שאני לא הישראלי היחיד על המטוס...

האחווה בין משתתפי הכנס והכבוד ההדדי שכולם רחשו אחד לשני היו מופלאים. זמן מה לפני השקיעה ערכנו קבלת שבת באולם המרכזי של הכנס. הבאתי שמונה חלות, ובקבוקי מיץ ענבים לכולם (ולא יין, כדי להתחשב במוסלמים שאינם שותים אלכוהול). יהודייה מישראל הדליקה נרות שבת והזמינה את הנוכחים להדליק גם הם. סיפרתי לכולם על הגעגועים שלי הביתה, לאשתי ולילדיי, וכששרנו יחד 'שלום עליכם' והסברתי שלפי הרב קרליבך המלאכים הם הילדים. כששרנו אשת חיל רבים התרגשו לשמוע שאלו הדברים ששר כל גבר יהודי לאשתו בכל שבת.
אחד מהרגעים המדהימים בכנס היה כשבחורה עיראקית ביקשה לשאת תפילה לאלוהים בשפת האם שלה. אני חשבתי לעצמי, מה הסיכוי שאצליח להבין את שפת האם של אותה בחורה? הופתעתי מאוד כשהיא פתחה את תפילתה במילים "אלהא דשמיא וארעא". בכפר שבו היא מתגוררת, כך הסתבר לי, מדברים ארמית.

היה שם אדם מיוחד מאוד מחברון שהשאיר עליי רושם חזק, שמו אייד. הוא עובד בירושלים בתחום הבנייה, והוא שיתף אותי במפגש משמעותי שהיה לו עם הרב יצחק כדורי זצ"ל. הרב כדורי בירך אותו, וגם רמז לו על הסכסוך בין שני העמים. "באנו אל הארץ הזאת כדי לחיות פה", אמר לו הרב כדורי, "ולא כדי להילחם פה".
הנושא של הכנס היה 'אנשים נגד אלימות'. באחת היחידות קיבלנו משימה למצוא בן זוג ולשאול אותו על מקומות בחיים שלו שבהם פגש באלימות. בן הזוג שלי היה בחור ירדני. הוא התקשה במילוי המשימה, ואמר לי שהיו לו חיים כל כך טובים, שהוא פשוט לא מצליח למצוא אירוע אלימות שחווה. בזמן השיחה הבנתי שעברו עליו חיים לא פשוטים בכלל, אבל הוא המשיך להתעקש שהחיים שלו נפלאים. התרגשתי מאוד מנקודת המבט שלו, ואמרתי לו: 'דע לך, יש משפט בפרקי אבות שנכתב ממש עליך. איזהו העשיר – השמח בחלקו. אתה שמח בחלקך והבחירה שלך לראות רק את הטוב מזכה אותך בקיום דברי המשנה'.
בהמשך היחידה נשאלנו באילו מקומות עצרת אלימות. הוא סיפר שפעם אחת הוא נתקל באדם שיכור, ומתוך שכרותו הוא התחיל להכות את בן שיחי. הבחירה שלו לעצור בעצמו ולא להכות את השיכור בחזרה, אמר לי בן הזוג, היא עצירה של אלימות. אצלי בינתיים רמת ההתרגשות עלתה. 'וואו. תשמע, באותה משנה בפרקי אבות כתוב גם איזהו הגיבור – הכובש את יצרו. עכשיו אתה לא רק עשיר, אתה גם גיבור!'.
בחלק השלישי התבקשנו לדבר על המשפחה שלנו. לחברי יש משפחה גדולה ואחים רבים. הוא סיפר לי שהדבר שהוא אוהב במשפחה הגדולה שלו הוא שמכל אחד מהאחים הוא תמיד יכול ללמוד משהו. כאן כבר לא יכולתי לעצור את עצמי. רצתי לתיק שלי, הוצאתי סידור, ודפדפתי לעמודים שאחרי תפילת מנחה של שבת. פתחנו בפרקי אבות והקראתי לו את השלמת המשנה: 'איזהו החכם – הלומד מכל אדם'.
ברגע הזה קרן מאיתנו אור מיוחד. בכתבה שעשו על הכנס לאחר מכן שילבו תמונה שתפסה אותנו בדיוק בשנייה הזו – שנינו רוכנים מעל סידור וקוראים יחד בפרקי אבות.

אלו מקצת מהחוויות שחוויתי באותו כנס. כשחשבתי מה מאגד את כולן יחד, עלו במוחי אותן שלוש מילים שלמדתי שם – Connection before correction, חיבור קודם לתיקון. החשיבות הגדולה של הכנס, ושל מפגשים בין־דתיים בכלל – היא בחיבור האנושי, שהוא בסיס לבנייה של כבוד ושלום. בכנס הרגשתי את התממשות הצוואה של מהטמה גנדי – היו אתם השינוי שאתם רוצים לראות בעולם. במקום שבו יש סטראוטיפים, יש ניכור ושנאה.
פגשתי שם אינספור מאמינים בני מדינות שעוינות את ישראל, אבל המפגש האישי פתח אותם. גם לי היו דעות קדומות משלי – חשבתי שירדן היא מדינת עולם שלישי פרימיטיבית וחשוכה וגיליתי שדה תעופה מודרני וכלכלה מפותחת, חשבתי שכולם שם שונאים את ישראל ומצאתי תמונה של גל גדות על כריכה של מגזין ציבורי, דברים שלא היה לי מושג שקיימים שם. דעות קדומות יש בכל הצדדים.