הרב יעקב נגן

מבט חדש על פרקי הבריאה, כתשתית להתחדשות יחסנו אל אומות העולם ואל הדתות שלהם: הקב"ה מצפה לאדם שיישב את העולם וימצא את דרכו לעבוד את הבורא. זהו בסיס חשוב ביותר לאחווה כלל אנושית

פתיחה
חמשת חומשי התורה, ובמובנים רבים גם התנ"ך כולו, מספרים בעיקר את סיפורו של עם ישראל, את התהוותו לעם בדרך לארצו, ואת מסכת יחסיו עם אלוהים. קיימים אמנם פרקים בתנ"ך העוסקים באומות העולם ואף הפונים אליהן, אך אין אלה פרקים רבים. יוצאים מן הכלל הם סיפורי הבריאה בתחילת ספר בראשית. פרקים אלו נתייחדו בכך שהעיסוק בהם הוא בדיבור אלוהי אל האנושות כולה. הם מספרים את סיפורם הרחב של האדם ושל העולם, ומעלים את התביעה האלוקית מהאדם שנברא בצלמו והונח בעולמו. לעיתים פרקים אלו נזנחים, הן בגלל הקושי לעסוק בסיפורים מופשטים יחסית, והן בשל הנטייה להתמקד בסיפור הפנים-יהודי. אלא שיש כאן החמצה אדירה, והחשיבות של העיסוק בפרקים אלו – דווקא עבור עם ישראל – עצומה.
קומת האדם שקיימת בנו, מהווה שכבת יסוד משמעותית ויסודית, שהמודעות אליה מאפשרת להבין את הסיפור הייחודי היהודי שלנו בצורה עמוקה בהרבה. גם יהודים הם בני אדם, והחיבור לקומת האדם שקיימת בנו חיוני לפיתוח השלם שלנו כיחידים וכעם. הדברים נכונים ביתר שאת בתקופתנו, תקופה של גלובליזציה והשפעה הדדית בין עמים שונים. ממילא בתקופה זו יש צורך להרחיב את היריעה של לימודנו גם אל פרקים אלו ומשמעותם, כדי למצוא באופן שלם ומדויק יותר את מקומנו בתוך הסיפור האנושי. יתירה מכך: נביאים רבים ראו את אחרית הימים כתקופה שבה יהיה "ה' אחד ושמו אחד", במובן של עמים רבים יכירו את שם ה', ילמדו מתורתו ויעלו להר בית ה'. המצב בדורנו, שבו חזונות הנביאים על קיבוץ הגלויות והשיבה לארץ מתגשמים לנגד עינינו, מחייב אותנו לתת את דעתנו גם על חזון עבודת ה' האוניברסאלית, וממילא לשוב אל יסודות הבקשה האלוקית מהאנושות כולה.
פרקי בראשית מציבים את התשתית למערכות הקשרים בין האומות. הם מדגישים את ה"אב המשותף" של כולנו, אדם הראשון, ואת השותפות של כולנו בעמידה לפני ה' כברואים כולנו בצלם אלוקים. תפקיד האדם אשר עולה מפרקים אלו אינו מצטמצם לשליחות היהודית בלבד, ולכן הוא יכול להיות מצע לחיבור, אחווה ושותפות בייעוד כלל אנושי גדול, שיהיה בו מקום לכל האומות.
פרקים אלו הם בבחינת "מעט הכמות ורב האיכות": אכן, לאחר מספר לא רב של פרקים התורה הולכת ומתייחדת לסיפורו של אברהם (שהוא עדיין אב המון גוים) ומשם ליצחק, ליעקב, ולסיפור היהודי הפרטיקולרי. אלא, שמיקומם של סיפורים אלו בראשית התורה מחדד גם את חשיבותם, ואת הקשר בין ה"ראשית", העוסקת באדם כולו ובהתהלכותו לפני ה' בעולמו, לבין ה"אחרית" – נבואות אחרית הימים על האחדות הגדולה לפני ה'.
החזרה אל לימוד מעמיק של פרקים אלו מוליכה לשינוי מציאותי ממשי. אדם שעֵר לסיפור הכלל אנושי, ולכך שזו קומת הבסיס של זהותו, נפתח לגיבוש של יחס אחר כלפי בני אומות העולם וכלפי דתות אומות העולם, כפי שאציע במאמר זה.
מצוות "בין אדם לעולם"
מקובל לחלק את מצוות התורה לשניים: מצוות ש"בין האדם למקום" ( = לאלוהיו), ואלו ש"בין אדם לחברו". אולם, עיון בפרקי הבריאה, מעלה מסקנה מפתיעה: בפרקים אלו, שתי הקטגוריות הללו כלל אינן משקפות את התביעה האלוקית מן האדם!
בשני סיפורי הבריאה – בפרק א' ובפרק ב' של בראשית – אין קריאה לפולחן, ולא לתפילה או לנשיאת עיניים כלפי מעלה. מצד שני, בסיפורים אלו גם אין מדובר כלל על תביעת צדק ומשפט של בין האדם לחברו, ולמעשה אין עדיין חברה שכלפיה אפשר לתבוע משפט וצדק חברתי. את הציוויים שכן קיימים בפרקים אלו ניתן לכנות "מצוות בין אדם לעולמו". כלומר, ייעודו של האדם על פי מצוות אלו הוא יחסו אל המציאות הגדולה שסביבו. העולם שבתוכו הושם האדם הוא מושא המימוש של ייעודו ותפקידו.
ניתן לכך שלוש דוגמאות בולטות:

כפי שכבר אמרו חכמים (משנה, סנהדרין ד, ה): "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם... מפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך".
הרב יוסף דוב סלובייציק , בספרו 'איש אמונה', ראה את שני סיפורי הבריאה כמייצגים שני "אבות טיפוס" של האדם: האדם המשתקף בסיפור הראשון מלמד על גדולת האדם ותפארתו, ואילו האדם בסיפור השני הוא "איש האמונה", שעומד לנוכח האלוהים. בהצעה כאן, בשני הסיפורים יחד פני האדם מכוונים לעמידה מול העולם. אכן באדם של פרק א' ישנו דגש על כוחות היצירה האנושיים, אולם גם כוחות אלו הם למען העולם.

א. המצווה הראשונה שבה נצטווה האדם היא פריה ורבייה:
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ...
בראשית א, כח
מטרת המצווה מפורשת: למלא את הארץ. זוהי התכלית והייעוד של האדם, כפי שמתארת גם המשנה:
והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה...
משנה גטין, ד, ה
המשנה שם מביאה פסוק מישעיהו לביסוס הקביעה הזו:
כִּי כֹה אָמַר ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ, אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד:
ישעיהו מח, יח
הקב"ה ברא את השמים ויצר את הארץ כדי שהאדם ישב בארץ וימלא אותה ולא יותיר אותה בתוהו. טיבו של "מילוי" העולם המתבקש מן האדם עולה מסיפור מגדל בבל. בוני המגדל התכחשו למחוייבות שלהם כלפי העולם, למלא אותו וליישב אותו. כך כותב הרשב"ם:
לפי הפשט מה חטאו דור הפלגה?... אלא לפי שציוום הקב"ה "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ' (בראשית א, כח)", והם בחרו להם מקום לשבת שם ואמרו "פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (שם יא, ד), לפיכך הפיצם משם בגזרתו.
רשב"ם לבראשית יא, ד
הקב"ה מייעד את בני האדם לגדולות. הוא מצווה אותם להגיע לכל קצווי תבל, לפתח זהויות לאומיות, שפות שונות ותרבויות שונות. אולם בני האדם מפחדים לממש את ייעודם. הם מתכנסים יחד, במרחב אחד, בשפה אחת, במגדל אחד. בתגובה הקב"ה "מנחה" אותם חזרה לכיוון הנכון: 'וַיָּפֶץ אלוהים אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ... עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ' (בראשית, יא, ח-ט).

ב. בהמשך לפרייה ורבייה, מצווה האדם לשלוט בעולם החי:

עיין ספרו של הרב יונתן זקס "לכבוד השוני".

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:
בראשית א, כח

בעקבות דברי חז"ל על כך שלאדם הראשון לא הותר לאכול מבשר החי, מלמד הרב קוק שמטרת שליטתו של האדם על החי היתה להיטיב לעולם:
....."ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרֹמשת על הארץ" – שאין ראוי שיובן כרדיה של מושל עריץ שמשתמש במשועבדיו להנאתו ולהות בצעו, כי אם רדיה להועיל למשועבדים ולרעות אותם דעה והשכל בשבט מישור שבט מלכותו.
לנבוכי הדור פרק ח'

ג. בפרק ב', לאחר הנחתו של האדם בגן העדן, הוא מצווה "לעבדה ולשמרה", שוב ציווי המכוון אל הגן, אל המציאות ואל מחויבותו של האדם לשמור על קיומה:
וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:
בראשית ב, ט"ו
רק לאחר מכן בא הציווי על אי אכילה מעץ הדעת.
הבריאה בצלם כיסוד המחוייבות של האדם
מהו העיקרון המכונן העומד מאחורי מצוות אלו? נראה שבריאת האדם בצלם אלוקים היא היסוד שממנו נובעת מערכת מצוות זו, כפי שכותב הרב קוק בפתיחת ספרו "לנבוכי הדור": "שהאדם נברא בצלם אלהים - זה הוא יסוד התורה." ואכן, הציווי על פריה ורבייה, והציווי על רדיה בעולם החי, מופיעים שניהם בתוך הקשר של היות האדם נברא בצלם אלוהים:

אפשר להבין ציווי זה כדומה יותר למצוות "בין אדם למקום", כחלק מגבולות היחסים בין האדם לאלוקים. אך ניתן להבין גם אותו כמופנה אל העולם, ומייצר מעין "גבולות גזרה" לפעילותו של האדם במציאות, בהמשך ישיר ל"לעבדה ולשמרה".
מעניין לציין שחז"ל אכן למדו מפסוקי בראשית מצוות: שבע מצוות בני נח נלמדות בתלמוד (סנהדרין נו ע"ב) מדרשות הכתובים של ציוויי הקב"ה לאדם הראשון. אולם, במקום אחר הראיתי שמצוות בני נח במהותן שייכות לאותה שכבת ציווי ייחודית של שמירה על העולם, על החי ועל הקיום, וממילא לימודן מפסוקים אלו רק מחזק את טענתי, שמדובר על "מצוות בין אדם לעולמו".

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:
בראשית א, כו-כח
משמעות הבריאה בצלם-אלוקים כפי שעולה מפסוקים אלו, היא שהנוכחות האלוקית בעולם מתאפשרת באמצעות האדם הנברא בצלמו, ומחבר בין שמים וארץ. לכן, אין פני האדם מופנות כלפי מעלה בראש ובראשונה אלא כלפי מטה. האדם הוא הדרך של אלוהים, של ה"מעבר", להגיע ולפעול במציאות. העשייה האנושית היא המשכה של הבריאה האלוקית. העשייה האלוקית את הבריאה מתוארת בצורה אנושית, כששה ימים של מלאכה ויום של שביתה. האנשה זו מעניקה תשתית לראיית העשייה האנושית כהמשך העשייה האלוקית. בהמשך, יצטווה האדם לעשות את מלאכתו ששה ימים ולשבות בשביעי בדומה לבריאה האלוקית. כפי שנהג לומר הרב'ה מקוצק: "בראשית – ברא אלוהים..." – ה' ברא רק את הראשית, השאר תלוי בבני אדם.
מי נותן את השמות?
כמדומני שהמקום המבטא בצורה העוצמתית ביותר את הכח האלוהי הניתן בתוך האדם היוצר הוא בסיפור המופלא על כך שהאדם הוא הנותן שמות לחיות ולבריאה כולה:
וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה...
שם, ב, יט-כ
"אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו" – הקב"ה מביא את החיות והעופות אל האדם, וכביכול ממתין בסקרנות לראות: "ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו". רק לאחר שהאדם נותן את השמות – הם מקבלים כביכול את האישור האלוהי – "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו".

מצוטט מספרו של הרב נחום לאם, Derashot ledorot, ירושלים 2012-2013, עמ' 39.
אמנם, הספורנו פירש שהמילה "לראות" מוסבת על האדם, אך בפשט הכתוב הקב"ה הוא זה שמביא את החיות אל האדם, והוא זה שממתין לראות איזה שם יקרא להם האדם.

השוואה לסיפור המקביל בקוראן, מחדדת את עוצמת הסיפור של התורה. בקוראן, גדולת האדם אינה בכך שהוא נותן שמות יצירתיים לחיות, אלא בכך שהוא "יודע" את השמות המוחלטים, האלוהיים:
קוראן סורה 2 אל בקרה:
(כט) באמור אדונך‏ אל המלאכים: שום אשים לי משנה בארץ, ענו: התשים לך שמה אחד, אשר ישחית בארץ וישפוך דם? ואנחנו מספרים את תהלתך ומקדשים את שמך! – ויאמר אלהים: אני יודע את אשר אתם לא ידעתם.
(ל) ויורה את האדם שמות כל הדברים, ויראהו את המלאכים, ויאמר: קראו לי את שמות כל הדברים האלה, אם אמת אתכם!
(לא) ויאמרו: יהולל שמך! איננו יודעים כי אם את אשר אתה הוריתנו, כי אתה יודע כל וגדול עצה.
(לב) ויאמר אלהים: אדם, קרא אתה! ויקרא.
ההשוואה בין הסיפורים מאלפת: באסלאם, מהות האדם היא כניעה והתבטלות, ולכן סיפור הבריאה מדגיש את גדלות האדם רק בכך שהוא יכול לקבל וללמוד מאל, לדעת את האמת. לעומת זאת, הסיפור היהודי רואה את האדם כנברא בצלם וממילא כשותף וממשיך את הפעילות האלוהית בעולם.
הצגת האדם כנותן שמות לחיות ולעופות מנכיחה את מעמדו כמעין יוצר עולם בהמשך ליצירה האלוקית. בפרק א' אלוקים הוא הנותן שמות לחלקי הבריאה השונים: קורא לאור יום, לחושך לילה, ליבשה ארץ ולמקוה המים ימים, ובפרק ב' האדם הוא הנותן שמות לעולם החי. נתינת השם איננה רק תיאור של המציאות אלא היא גם מעצבת ויוצרת אותה. בלשון חז"ל:
מנא לן דשמא גרים? - אמר רבי אליעזר דאמר קרא: "לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ" (תהלים מו, ט), אל תקרי 'שַׁמּוֹת' אלא 'שֵׁמוֹת'.
ברכות ז ע"ב

ההבדל בין הסיפורים נוגע בשאלת עומק ביחס להבדל בין האיסלאם ליהדות בתפיסת האדם כשותף ונברא בצלם או כמכוון להכנעה בפני האל. ואכמ"ל.

עקרון זה הורחב רבות בהגות הפוסטמודרנית, העוסקת במבט ובשפה כמעצבי המציאות, אך כאמור, הוא רעיון יהודי עתיק. הזוהר בפרשת נח מלמד שקריאת השם מעצבת את האדם ואת גורלו, ולומד זאת מנח, שנקרא על שם "זה ינחמנו", ואכן "מצא חן בעיני ה'".
על הבחירה
נתינת השמות, כמימוש של הבריאה בצלם, מדגישה את המהות של האדם – הבחירה החופשית. בהמשך לקביעתו של הרב קוק שבריאת האדם בצלם היא יסוד התורה כולה, הוא ממשיך וכותב: "עיקר הצלם הוא החופש הגמור שאנו מוצאים באדם שעל כן הוא בעל בחירה". המימוש של צלם האלוהים הוא הבחירה החופשית.
אלא שעובדה זו מעוררת שאלה לא פשוטה: אם מהותו של האדם היא הבחירה בין טוב ורע, מדוע האכילה מעץ הדעת טוב ורע, העץ שמאפשר ומחולל את מרחב הבחירה האנושית – נחשבת לחטא? נראה שהתשובה לכך היא שאף קודם לחטא אמורה הייתה להיות לאדם בחירה חופשית, אך לא בהכרח בחירה בין טוב לרע. הבחירה המקורית, לשמה נברא האדם, היא הבחירה ליצור, לבטא באופנים עמוקים ושלמים יותר ויותר את חייו. גם היום לעיתים הבחירה העמוקה איננה הבחירה שלא לעשות רע. הבחירה המרתקת יותר היא באילו נתיבים ובאילו ערוצים יפתח האדם את חייו? איזה "שם" הוא יתן למציאות חייו? הבחירה היא יסוד היצירה שקיימת בעולם, ורק בעקבות החטא היא הופכת לבחירה בין טוב לרע.

משמעויות
פרקי בראשית, כפי שהוצגו כאן, מספרים שהנוכחות האלוהית בעולם מצטמצמת לאחר הבריאה, ומטרתו של האדם הוא להנכיח את האלוהות בעולם באמצעות היותו נברא בצלם, ועל כן יכול לחבר שמים וארץ. מתוך סיפור זה ייעודו של האדם הוא בראש ובראשונה ביחס לבריאה וביחס לעולם, כשומר וממשיך, מקיים ומפתח את הבריאה היקרה לאלוהים.

ראו פטר ברגר בספרו "ההבניה החברתית של המציאות" (Berger, Peter L., and Luckmann, Thomas author. The Social Construction of Reality: A Treatise in the Sociology of Knowledge by Peter L. Berger and Thomas Luckmann, Harmondsworth, Middlesex 1966.) הממחיש כמה שהמציאות היא למעשה התודעה שבה אנחנו תופסים אותה.
עניין נתינת השמות יכול לחדד עוד את המשמעות של סיפור מגדל בבל: המצב של בוני המגדל היה שהארץ כולה "שפה אחת ודברים אחדים", וסיום הסיפור הוא מצב שבו יש ריבוי שפות. כאשר אנו מבינים את כוחה של השפה ככוח מהותי ויוצר, מובן יותר מדוע ריבוי שפות הוא חלק משמעותי מהעשרת העולם.

בכך, מציגים פרקי בראשית אמירה מהותית: לעולם ולקיומו יש ערך עצמאי. נוכחותו של האדם בעולם, עבודתו ופיתוחו אינם רק אמצעים לדבר מה גבוה יותר, אלא הם עצמם מפגש עם הנוכחות האלוהית בעולם. על פי הקבלה, המציאות כולה היא לבוש לאור האלוקי, "עוטה אור כשלמה" (תהלים קד, ב), וממילא תיקון העולם, התיקון החומרי והמציאותי, הם הם תיקון השכינה ועבודת ה'. המבט של האדם על העולם, נתינת השמות, היכולת לראות את היופי של העולם, מעניקה פאר ושלמות לבריאה. כך גם כאשר האדם כ"נזר הבריאה" משתמש באופן טוב ויפה במציאות, מתקן ואינו מקלקל, הוא חלק מהופעת היופי האלוקי בתוך המציאות.
לקריאה זו ישנן השלכות מעשיות, ונציין שתיים מהן:
ראשית, תפיסת מהות האדם כממשיך את היצירה האלוהית וכמחוייב בראש ובראשונה כלפי העולם, נותנת מקום מרכזי לתנועה העכשווית של היחס ליקום והשמירה על העולם. פרקי בראשית מחזקים את המודעות ההולכת וגוברת לנושאים אלו.
בנוסף לכך, ההכרה שיעוד האדם הוא ביחס למציאות ולעולם יכולה להוות בסיס לאחווה אנושית גדולה בין עמים. על פי זה השותפות האנושית לא בהכרח צריכה להיבנות על יסוד של "קודש" במובן הקלסי, אלא גם על עיסוק במרחב ה"חול", הרחבת החיים ותיקונם, שהיא חלק משליחותנו הגדולה כבניו של אדם הראשון.

אופי בקשת האלוהים בפרקי בראשית
עד כה, הצגתי את פרקי הבריאה כעוסקים בחובה העמוקה של האדם כלפי עולמו. אך מה לגבי הפנים המוכרות יותר של היום האנושי היהודי – היחס "בין האדם למקום"?
עיון מחודש יגלה לנו, אולי להפתעתנו, שאין בפרקי הבריאה דרישה אלקית כלפי האדם להתפלל או להקריב. כפי שראינו עד כה, ברא האלקים את האדם והניח אותו בעולם, מלווה במשימות שמגמתן כלפי העולם. אולי כחלק מהסתלקותו של האלקים מן הזירה העולמית, נעדר לחלוטין ציווי על האדם לפנות כלפי האלקים.

ראו בספרם של Rabbi Yonatan Neril & Rabbi Leo Dee, Eco Bible, (Vol 1 2020, Vol 2 2021), שמפתחים נושא זה לאורך המקראות.
מהפסוקים וממקורות מאוחרים יותר נראה, שבתקופת גן העדן היה הקשר פנימי ואינטואיטיבי יותר. הרב רא"ם הכהן נוהג לציין (ראו בספרו העלם וגילוי (מהדורה שניה, תשע"ז), עמ' 42 ואילך). שהאדם ואשתו שמעו את קול אלוהים מתהלך בגן לרוח היום רק לאחר חטאם. היכן היה הקול קודם לכן? אין זאת אלא שהקול היה קול פנימי, הפועם בתוך ליבם. דברים דומים

ביחס לקשר בין האדם לאלוהיו נותר חלל פנוי. האם באמצעות העדר זה כביכול אומר האלוקים לאדם: "בוא אלי! בקשני! מצא את הדרך לדפוק על שעריי וליצור עמי קשר!"? –גם התשובה לשאלה זו היא חלק מהעדר הנוכחות האלקית בעולם. האדם אינו מקבל מצוות המחזקות פנייה זו, ואפילו לא מצווה על תפילה, הקרבת קרבנות או כל פולחן אחר. בהמשך הדרך, הוא אכן ימצא דרכים אלו, מתוך עצמו, בתוך בקשות לבו הפנימיות. בקשה אנושית זו מקבלת, לעיתים, מענה אלקי. אולי זה חלק ממה שמבטאים חז"ל במשל הידוע על אברהם אבינו, שראה "בירה דולקת" ותהה "תאמר שהבירה זו בלא מנהיג" ורק בתגובה לתהייתו "הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה".
אכן, מאוחר יותר יצטווה עם ישראל במערכת מסועפת של מצוות המכוונות ומגדירות את הדרכים לממש את הקשר בין האדם לאלוהים. אך בשכבת הבסיס, בפרקי הבריאה, אפשר לומר שכביכול, כשם שאלוהים ממתין לראות אילו שמות יקרא האדם למציאות, כך הוא גם ממתין לראות אילו דרכים ושערים ימצא האדם לבטא ולממש את הקשר שלו עם אלוקים. נראה מספר דוגמאות לכך:
מעשה הפולחן הראשון בתורה, הבאת הקרבנות על ידי קין והבל, לא נעשה כמענה לציווי, אלא כביטוי לרצון פנימי. קין מביא מפרי האדמה והבל מבכורות צאנו ומחלבהן, לא כי הקב"ה התגלה אליהם וציווה אותם על כך מפורשות. זוהי תנועה של רצון פנימי העולה בהם באופן טבעי.
גם נח בונה מזבח ומעלה עליו עולות מבלי שנצטווה על כך, וה' רוצה במנחתו. בשום מקום לא נצטווה נח להקריב קרבן, ובכל זאת הקרבן שהוא מקריב עולה לפני ה' לריח ניחוח. פרקי דרבי אליעזר מסב את תשומת הלב לכך שנח לא פעל על פי ציווי אלוהי, אלא יזם את הקרבת הקרבנות מרצונו החופשי, ומתוך ידיעה שה' לא ציווה אותו על כך:

מפורשים בזוהר הקדוש (זוהר בראשית ח"א נב ע"א): מַה כְּתִיב: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְיָ אֱלהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן"... וְעַד לָא חָטְאוּ הֲווּ שָׁמְעִין קָלָא מִלְּעֵילָא וְהֲווּ יָדְעֵי חָכְמְתָא עִלָּאָה וְקָיְימֵי בְּקִיּוּמָא דְזִיהֲרָא עִלָּאָה וְלָא דָחֲלֵי. כֵּיוָן דְּחָטְאוּ, אֲפִילּוּ קָלָא דִּלְתַתָּא לָא הֲוֵי יָכְלִין לְמֵיקַם בֵּיהּ (תרגום: "וְעַד שֶׁלֹּא חָטְאוּ, הָיוּ שׁוֹמְעִים קוֹל מִלְמַעְלָה וְהָיוּ יוֹדְעִים חָכְמָה עֶלְיוֹנָה וְעוֹמְדִים בַּקִּיּוּם שֶׁל זהַר הָעֶלְיוֹן וְלֹא פוֹחֲדִים. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ, אֲפִלּוּ קוֹל שֶׁלְּמַטָּה לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד בּוֹ").
החטא יוצר מרחק בין האדם לאלהים, הפסקה של שמיעת הקול הפנימי. אולי יש במרחק זה ערך, שכן הוא מאפשר לכונן מערכת יחסים מתוך עמדה שיש בה גם ריחוק ובחירה גדולה יותר. אך סוף כל סוף, זהו אובדן של קשר הפנימי בין האדם לאלוהים.
בראשית רבה לט א.
בראשית ד, ג-ד.

יָשַׁב נֹחַ וְדָרַשׁ בְּלִבּוֹ וְאָמַר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִצִּילַנִי מִמֵּי הַמַּבּוּל וְהוֹצִיאַנִי מִן הַמַּסְגֵּר הַהוּא, וְאֵינִי חַיָּב לְהַקְרִיב לְפָנָיו קָרְבָּן וְעוֹלוֹת? מִיָּד הֵבִיא נֹחַ מִמִּין בְּהֵמָה טְהוֹרָה...
פרקי דרבי אליעזר פרק כג
זוהי תגובה רגשית, ספונטנית, לחסד האלוהי שהוא פוגש. בכך הוא המשיך את תנועת החיפוש הטבעית של קין והבל – "ובנה את המזבח הראשון שהקריבו עליו עולות קין והבל".
גם הקריאה בשם ה', החלה מלמטה, כתנועה שאותה יוזם האדם:
וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה':
בראשית ד, כו
בפשט הפסוק מדובר בתנועה חיובית של עבודת ה' הצומחת מתוך האנושות: מתוך הצרות העוברות ומתחדשות על האדם, מתחילה להופיע תפילה. האדם מתחיל לקרוא לה' ולבקש את פניו, לא מתוך היענות לציווי על התפילה, אלא כתנועה אנושית טבעית, "אז הוחל" – כביכול מאליו, מתוך אינטואיציה אנושית ובקשה אנושית:
"אז הוחל לקרא בשם ה'" – לשון התחלה. שהתחיל להתפלל מתוך צרות שנתחדשו.
רשב"ם לבראשית ד, כו
הפסוק מתאר, אפוא, את ראשית עולם התפילה, שהחל מלמטה למעלה, מתוך בקשה פנימית, רצון המתעורר בקרב האדם.
באגדות חז"ל ישנן דוגמאות לאופנים שונים של עבודת ה' ש"נפתחו" ובאו לעולם בזכות אדם אחד שחידש אותם מליבו. אדם זה, שגילה וחשף בחייו אופן ייחודי של בקשת אלוהים, פתח שער עבור רבים נוספים שיכולים מעתה ללכת בדרכו. כך אומרת הגמרא בברכות על אברהם, שהוא הראשון שקראו לקב"ה "אדון", ועל לאה אמנו, שהיא הראשונה שהודתה לה', שנאמר "הפעם אודה את ה'". העמידה לפני ה' כאדון, כאדון הבריאה שאנו חיים בתוכה, היא שער שפתח אברהם אבינו. ההודיה לה' מתוך ברכת החיים היא אופן של עמידה לפני ה' שחדשה ופתחה לאה אימנו.
דומה שתופעה זו מלמדת שעיקרה של עבודת ה' ויסודה הוא בנביעה הפנימית של רצון האדם לפנות כלפי האלקים, להודות, לבקש, לקבל את עול מלכותו ועוד שערים ודרכים שונים.

בבלי ברכות ז ע"ב.

פרקי הבריאה והתחדשות ההתבוננות על אומות העולם
עמדנו, אפוא, של שני "עקרונות על" הנלמדים מפרקי הבריאה:
בריאת האדם בצלם אלוהים ממקמת את האדם "עם הפנים לעולם", כמחוייב לעולם, לקיומו, ליישוב ולפיתוחו, ובכך לממש את עומק השליחות והבקשה האלוהית ממנו.
כינונה של עבודת ה' כמרחב של "חלל פנוי", שבו אלוהים מצפה מן האדם לבקש אותו ולמצוא נתיבים של קשר אליו.
עקרונות אלו אינם רק הגותיים-פרשניים. העמקה בהם וביסוסם, פותחת פתח לשינוי מהותי, לטרנספורמציה בשרשי הזהות שלנו כעובדי ה'. התפיסה הקלאסית, לפיה מצוות בני נח הן כל עבודת האלוהים של העמים, בניגוד מוחלט לישראל שזכו ש"שרצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", חייבת לעבור שינוי לאור לימוד פרקי הבריאה.
מצוות בני נח אינן ייעוד, דת או זהות עבור אומות העולם, שהרי אין בהן כלל דרישה פוזיטיבית. אין אלא הן מעין ציווי שלא לקלקל ולהחריב את המרחב. ממילא, אין הן יכולות להוות ביטוי מלא לעומק הבקשה האלוהית מן האדם. ההוויה האנושית לא תהיה שלמה ללא שני התחומים הנוספים שהוצגו במאמר: מצוות האדם כלפי העולם, שהן תמצית פרקי הבריאה של ספר בראשית, והמרחב הפתוח שבו מונח האדם מתוך ציפייה שיחפש, יבקש, ויסלול נתיבים אל האלוהים.
ממילא, גם על היחס שלנו כלפי אומות העולם והדתות שלהם לעבור שינוי מעמיק. מובן שישנם – ותמיד היו – אופנים פסולים של עבודת ה', והתנ"ך כולו מלא במלחמה בעבודה הזרה ובעוולותיה. אך ביטויים כנים של אמונה ועבודת ה' הבאה מלמטה, ולובשת צורות מצורות שונות, הן חלק מהציפייה האלוהית מן האדם שברא בצלמו והניחו בעולמו. עם ישראל זכה לברית עם הקב"ה ומתוך כך לתורה ומצוות, אך בד בבד הוא שותף עם כלל האנושות במצוות המכוונות כלפי העולם ובמסע הגדול של בקשת פני ה' על צורותיו השונות, מתוך תפילה וציפייה עמוקה לקיום דברי הנביא צפניה:
כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד:
צפניה ג, ט

משנה מכות ג, ט"ז.
במקום אחר הראיתי שעניינן של כל מצוות בני נח הוא מעין שמירה על הבריאה הטובה שברא אלוהים, ונתינת דעת שלא לקלקל ולהחריב את מרחבי הבריאה הזו. אך סוף כל סוף, חלל פנוי גדול ומשמעותי נותר מצפה למילויו.