לאחר מאות שנים של נדודים בארצות נכר קמה מדינת ישראל בארץ ישראל. במשך כל השנים האלה היינו זרים בחסות שלטון אחר. שאלות יסודיות הנוגעות לתשתית החיים טרדו את מנוחתנו. איך ייראו חיינו בארץ זרה? מה יהיה יחסם של השליטים כלפי הקהילות היהודיות? האם נזכה לביטחון והגנה, האם נוכל לצמוח ולשגשג, האם תכובד האוטונומיה הקהילתית? במשך שנים פיתח עם ישראל משנה שלמה בנוגע לדרך הנכונה להיות קהילת מיעוט שמכבדת את המארחים שלה, משנה שהביאה לא רק לשרידות אלא במקומות רבים גם לצמיחה, והדבר נכון אף בימינו עבור מיליוני יהודים בתפוצות.
עם שובנו ארצה התורה מלמדת אותנו ששאלות אלו אינן נעלמות אלא משנות את מושאן. אנחנו מוסיפים לשאול אותן, אלא שהפעם מנקודת המבט של הריבון שבקרבו חי מיעוט לא־יהודי. בעיני התורה אלו שאלות שנוגעות באחד האתגרים היסודיים העומדים לפתחנו. זוהי סוגיה שמציבה לפנינו תמונת ראי של מי אנחנו ומה מנחה את חיינו הפוליטיים בארץ ישראל, ובוחנת אם הפנמנו את המסר שנצרב בבשרנו בשנות הגלות המרובות. עלינו לעמול על פיתוח משנה סדורה שתיתן מענה לשאלות אלו.
אברהם אבינו מגיע לארץ כנען כאדם זר ופונה אל אנשי חברון במילים: "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם" (בראשית כג, ד). אני אומנם זר אבל אני יושב איתכם, בתוככם, תעזרו לי ונוכל לחיות ביחד. באותן המילים מצווה עלינו התורה על היחס כלפי המיעוט בארץ ישראל: "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (ויקרא כה, לה, וראו שם ברש"י וכן בהשגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת עשין, מצווה טז). הוא אומנם זר, אבל הוא כאן איתנו, בתוכנו; תחזיק בו, תעזור לו.
כדרכה של תורה, היא מעצימה את משמעות ישיבתנו בארץ ובד בבד תובעת מאיתנו תביעות מוסריות בלתי מתפשרות בתחומים רבים. הדאגה האנושית והמוסרית כלפי מיעוטים הגרים בארץ מודגשת בתורה באופן מיוחד והיא ניצבת כקריאה חשובה בעידן של ריבונות יהודית בארץ ישראל. כדבריו של הראי"ה קוק זצ"ל (אורות התחיה, יח), הלאומיות והקודש והאנושיות המוסרית נתבעים מאיתנו בו זמנית.
בתלמודים ובספרי ההלכה, הדיונים על היחס לגויים עסקו בעיקר בטיב מערכת היחסים שבין אדם יהודי פרטי לשכנו הנוכרי, או בניסיון למצוא פתרון הלכתי לבעיה קהילתית כזו או אחרת. נקודת המוצא של ספר זה שונה ביסודה. היא מתחילה בקבלת אחריות הנגזרת מעצם הריבונות הפוליטית של מדינת ישראל. השאלה המרכזית היא מהן ההשלכות הערכיות והחובות המוסריות כלפי המיעוטים הנגזרות ממעמדנו כריבונים בארץ. זאת נקודת המבט שמתוכה יש לשוב ולדון ולהעמיק בסוגיות רגישות אלו.
הספר שלפניכם מבקש להישיר מבט אל המציאות הממשית, אל מדינת ישראל, אל האתגרים שניצבים לפניה ואל ההזדמנויות שצומחות בה, ובו בזמן להרים את המבט כדי לצייר אופק שמתעלה מעל הקשיים המציאותיים בארץ ולהאיר חזרה על חיינו במדינה מתוך עומקה של מסורת ישראל.

להיות מיעוט, להיות זר, אחר ושונה בתוך חברת רוב – זה מצב קשה ומאתגר, שכן הוא מערער את אדני הקיום האנושיים הראשוניים ביותר הן ברמה התודעתית והן ברמה המעשית. העוגנים החברתיים, תחושת הביטחון, העצמאות, השאיפה לחיות בכבוד, להיות מובן ולהצליח להבין את המערכת החברתית־כלכלית, היכולת להתפרנס באופן ראוי, לממש את המאוויים הרוחניים והקהילתיים, כל אלו זקוקים לתמיכה אקטיבית תמידית. הקלות שבה אדם זר יכול להיות סחוף ורמוס תחת גלגלי השיניים של חברת הרוב עשויה להיות דרמטית כל כך עד שהיא עלולה לפגוע במשמעות הבסיסית של אדם שנברא בצלם אלוהים.
התורה רגישה עד למאוד למעמדם של החלשים בחברה, ולא רק אלו היהודים. היא חוזרת ומזהירה שוב ושוב על חובת היחס ההוגן כלפי הנוכרי הגר בארץ. פסוקים אלו כוללים לא רק אזהרות בבחינת "סור מרע" אלא גם ציוויים חיוביים על דאגה ממשית כלפיו. הדגשה זו מטרתה להבהיר כי מצבו של הגר הוא אבן בוחן יסודית ביותר למצבה המוסרי של חברת הרוב.
ברם, לא רק חוק ומוסר לפנינו אלא גם ציוויים הקשורים בטבורם לסיפורו של עם ישראל וזהותו הבסיסית. כבר בברית בין הבתרים, הברית המכוננת בין הקב"ה לאברהם וזרעו, מתבשר אברהם "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו, יג). עם ישראל יחווה על בשרו את הזרות בארץ נוכרייה, את הקלות שבה זרים נדחקים לתחתית הסולם החברתי ונעשים מושא לקונספירציות בדבר היותם בגדר סכנה דמוגרפית, בוגדים וגיס חמישי. רק לאחר מכן יוכל עם ישראל לצאת ממצרים ולזכות להיות ריבון בארץ משלו.
התורה מדגישה כי ערך זה הוא אחד הלקחים החשובים שעל עם ישראל ללמוד משעבוד מצרים: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים י, יט). בסיפור המכונן של עם ישראל אשר מסופר בכל שנה ושנה בליל חג הפסח אנחנו מדגישים כי הוא "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" (משנה פסחים פ"י מ"ד). לא רק נס ההצלה צריך להתנוסס על דגלנו כי אם גם זיכרון הגרות והזרות בהיותנו עבדים בארץ לא לנו. מתוך חוויה קולקטיבית זו, הקב"ה מזהיר בדבר ההתנהגות הנאותה והמוסרית כלפי הזרים הגרים בארצנו. לא בכדי איננו מוצאים בתורה שאיפה שבשטחי הארץ המובטחת יתגוררו רק יהודים. הרי מצוות קריאה לשלום קודמת למצוות המלחמה, כלומר המצב האידיאלי הוא חיים של שלום ושותפות בין עם ישראל לבין המיעוטים החיים תחת ריבונותו. רבי יוסף אלבו בספר העיקרים רואה באהבה ובדאגה לגר יסוד חשוב ומיוחד בתורת ישראל:

על בסיס דברי המהר"ל מפראג (גבורות ה' פרק ט) מגדיר הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו) את חוויית הגרות של עם ישראל לאורך הדורות כדבר שעומד בבסיס האחיזה של עם ישראל בארץ ישראל:

אפשר לסכם ולומר שהתיאור של אברהם כגר בארץ, הסיפור המכונן של בני ישראל כגרים משועבדים במצרים והדגשת הצורך להתייחס באהבה אל הגרים עקב כך, מלמדים על מרכזיות היחס הנאות לגרים ולמיעוטים בעיני התורה כחלק בלתי נפרד מהסיפור והייעוד הגדול של עם ישראל.

במחשבה מעמיקה יותר, את הסיפור עלינו להתחיל מבראשית, שכן הגר התושב, עוד לפני שהוא זר הוא קודם כול אדם. אחת הבשורות הגדולות שהביאה התורה לעולם היא התפיסה שהאדם נברא בצלם אלוהים – כל אדם. לקביעה הזאת יש משמעות לא רק במישור הרוחני והקיומי אלא גם במישור החברתי והפוליטי. זוהי מהפכה כנגד תפיסת מעמדות מובנית הגורסת כי יש הבדל מהותי, אונטולוגי, בין מעמד האצולה לשכבה הנמוכה בחברה. אזהרת התורה "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו) אמורה כלפי כל אדם. בלשונה של המשנה (סנהדרין פ"ד מ"ה): "לפיכך נברא האדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא... ומפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך" (כך בגרסת כתב־יד קאופמן וכתב־יד פארמה, ובגרסת הרמב"ם והדפוס של התלמוד הירושלמי). סיפור בריאת האדם אמור לכונן מבט אחר על כל אדם.
על גבי שכבת יסוד זו, המצויה בכל אדם, בהמשך ספר בראשית ישנן שתי קומות נוספות – ברית נח וברית אברהם. ברית נח, בפרשנות המסורתית, היא לא רק התחייבותו של הקב"ה שלא להחריב שוב את העולם אלא גם הטלת מחויבות על כל אדם לשמור את "שבע מצוות בני נח", שהן למעשה הרף המוסרי המינימלי שכולל גם הימנעות מעבודת אלילים וגם ניהול אורח חיים חברתי מוסרי. זוהי ברית אוניברסלית שמאפשרת לכונן חברה אנושית מוסרית בעולמנו.
בשלב הבא נכרתת עוד ברית, פרטיקולרית יותר, עם אברהם אבינו וזרעו. אברהם אבינו אינו מסתפק בהתנגדות לעבודת אלילים אלא מוסיף ומלמד על משמעויות עמוקות יותר של אמונה באל אחד ובעיקר על המשמעות המוסרית ועל האחריות האנושית שזו מטילה על האדם. שתי בריתות אלו מכוננות שני מעגלי שייכות נוספים שעשויים לגזור גם יחס אחר כלפי האדם המשתייך להם.
ספר בראשית נקרא "ספר הישר" מפני "אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים" (עבודה זרה כה ע"א). הנצי"ב מוולוז'ין מסביר שמעלת מידותיהם של האבות וישרותם באות לידי ביטוי ביחסם לאנשים מאומות העולם: "היינו שהתנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי אלילים מכוערים. מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה" (העמק דבר, פתיחה לספר בראשית). כדוגמה לכך מציין הנצי"ב את תפילתו של אברהם על אנשי סדום, התפייסותו של יצחק עם אבימלך ויחסו של יעקב ללבן: "ומשום הכי נקרא כמו כן ספר הישר על מעשה אבות בזה בפרט". כלומר אברהם, יצחק ויעקב מלמדים אותנו ששכבת היסוד של צלם אלוהים מצויה בכל אדם ודורשת את היחס ההגון כלפיו גם אם אנשים אלו אינם ממלאים את כל הדרישות של שבע מצוות בני נח. בהמשך דבריו אומר הנצי"ב שבית המקדש השני נחרב מפני שאנשי אותו הדור לא היו ישרים, אף על פי שהיו צדיקים.
אם היחס ההוגן והישר, האוהב והחומל הוא היחס הראוי כלפי עובדי אלילים, קל וחומר שהדברים נכונים כשמדובר באלה ששומרים את שבע מצוות בני נח, ובפרט אם הם גם מאמינים באמונת הייחוד ובמשמעויותיה המוסריות.
בספר שמות, כלקח משעבוד מצרים, מוסיפה התורה רובד נוסף – גר תושב. כלומר הרגישות לאדם הזר מתחייבת לא רק מעצם היותו נברא בצלם אלוהים או שומר שבע מצוות בני נח, אלא גם מהעובדה שהוא מיעוט שעלול להירמס מתחת לגלגלי הדינמיקה החברתית של חברת הרוב.
ממעמד הר סיני ועד סוף ספר דברים תוסיף התורה את הספֵרה הפוליטית, היינו את הציווי להקים בארץ ישראל ממלכת כוהנים וגוי קדוש, לדאוג לקדושתה של הארץ ולמנות מלך שיהיה מקרב עם ישראל דווקא ושיוכל להנהיג העם על פי ערכי התורה.
בנקודה זו אנו יכולים להבין את הקונפליקט המובנה שהתורה עצמה מציבה אותנו בתוכו. האדם שחכמים מכנים "גר תושב" הוא אותו אדם שהתורה מכנה "צלם אלוהים" וגם "בני נח" ואפילו "בני אברהם". כלומר, באדם קיימים רבדים שונים, שכבה ועוד שכבה, וכל נקודת מבט שמתייחסת לאחד מהם נכונה מצד עצמה ואין היא אמורה להעלים או לבטל לחלוטין את נקודת המבט האחרת. התורה מצווה עלינו להקים בארץ ישראל "ממלכת כהנים וגוי קדוש", חברה שתקדם את ערכי התורה ותשמור על קדושתה של הארץ, ובה בעת היא מצווה עלינו לראות את צלם אלוהים שבכל אדם, ולהפנים את אחד הלקחים הגדולים של בשורת החירות של יציאת מצרים – להעניק יחס ישר, אוהב ומכבד למיעוט הלא־יהודי שגר איתנו בארץ המובטחת. בבואנו לדון בשאלת המיעוטים בארץ עלינו להביא בחשבון את כל הרבדים הללו.

ככל שאלה הלכתית ומעשית, גם הדיון על היחס למיעוטים במדינת ישראל מוכרח לפגוש את המציאות הקונקרטית. לעיתים קרובות מחלוקות משמעותיות בין פסקים הלכתיים שונים אינן מצויות בהבנה שונה של שורת הדין אלא דווקא בהבנת המציאות. ולפעמים נמצא את הפער בתפיסה שונה של העקרונות התורניים היסודיים שקודמים לסוגיה הספציפית ומכלול השיקולים הרלוונטי.
כשאנו באים לבחון את המאפיינים המציאותיים הייחודיים בנושא דידן עלינו לתת את דעתנו על שלושה מישורים שונים: זהותם של המיעוטים וההיסטוריה שלהם אל מול המציאות של מדינת ישראל, אופי המסגרת הפוליטית והזהותית של מדינת ישראל, והיותנו חיים במציאות גלובלית שבה עיני רבים מהעולם נשואות לארץ הקודש.

השאלות שניצבות לפנינו אינן עוסקות רק בשאלה תיאורטית על אדם שמגיע לראשונה לגור בארץ אלא גם, ובעיקר, במיעוטים שגרים כאן מדורי דורות ויש להם היסטוריה מורכבת ומגוונת לנוכח ההתיישבות היהודית בארץ. בתוך מדינת ישראל חיות קבוצות מיעוטים שונות הנבדלות זו מזו הן באמונתן, הן בזהותן והן ביחס שלהן למדינת ישראל. במישור הלאומי והפוליטי, נוכל למצוא בקצה האחד את אלו שמבחינת זהותם רואים עצמם שותפים מלאים במדינת ישראל לא רק ברמה האזרחית אלא גם בנשיאת עול המאמץ הלאומי והביטחוני, כדוגמת העדה הדרוזית ועוד. בקצה השני יש מי שחותרים כנגד הלגיטימיות של תקומת עם ישראל בארצו. רבים ניצבים במקומות שונים על הרצף בין שני הקצוות. על רקע הסכסוך היהודי־ערבי או ישראלי־פלסטיני בארץ ישראל שנמשך זה שנים רבות, סוגיה זו רגישה במיוחד ויש לה השלכות במישורים רבים.
לזהותם הדתית של המיעוטים בארץ יש השפעה ניכרת על מעמדם של המיעוטים מנקודת מבט הלכתית. ספרנו הראשון ושמו אחד פורס באופן יסודי את שאלת היחס העקרוני של תורת ישראל לדתות אחרות. הראינו שיש מסורת רציפה בקרב רבותינו המצביעה על ההיבטים החיוביים בהתפתחות הדתות הגדולות כדוגמת האסלאם והנצרות. נקודת מבט זו תורמת לאפשרות להתייחס אל רוב המיעוטים במדינה כאל "גר תושב", ועל כך עוד נרחיב בגוף הספר. מנקודת מבט זו, דווקא זהותם הדתית של המיעוטים עשויה לשמש נקודת מפתח לפיתוח מערכות יחסים עמוקות ומשמעותיות יותר על בסיס אמוני וערכי.
לא נוכל להתעלם מכך שכל אותם ארגוני הטרור שנלחמים בנו, ובכללם אלה שביצעו את הטבח הנורא בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, עושים זאת בשם דת האסלאם. אנו חיים במציאות שברירית ועמוסה בכאב וקושי וחשדנות, בפרט בזמן כתיבת שורות אלו. ברם, עלינו לראות גם את המדינות, התנועות, הארגונים והמאמינים הרבים בארץ ומחוצה לה שבשם האסלאם מתנגדים למעשי זוועה אלו. מגמות של רדיקליזם לצד מגמות של התקרבות והזדהות עם הישראליות בקרב קבוצות מיעוטים שונות משמשות בערבוביה. לכן יחס מכליל כלפי קבוצה מסוימת גורם לחוסר צדק. זאת ועוד, שילוב נכון בין הענקת כבוד למיעוטים במדינה ודאגה מתמדת לשוויון כלפיהם לבין מאבק ברור כנגד גורמים מסיתים ופוגעניים, הוא דרך שעדיפה מבחינות רבות על פני ההכללה. גם לגבי קבוצות בעלי זהות מורכבת יותר ביחס למדינת ישראל, עלינו לשאול כיצד אנחנו מעודדים את הזרמים המתונים בתוכם ותומכים בהם; כיצד אנחנו מעריכים את ההשתדלות שהם עושים בתוך הקהילות באופן שיראו שמאמציהם להתרחקות מתנועות אלימות וקיצוניות ולהשתלבות טובה יותר בחברה הישראלית נושאים פירות, ונזהרים שלא לדחותם חלילה ובכך לגרום לתהליך הפוך.
ספר זה אינו עוסק במובן מאליו, היינו בחשיבות אכיפת החוק והסדר כנגד אלו הפועלים להרע למדינת ישראל ותושביה. מן הדיונים בו מתחדדות שתי שאלות יסודיות. מן הצד האחד נשאל: מהי מידת ההזדהות עם מדינת ישראל ועם עַם ישראל שההלכה דורשת מהמיעוטים שרוצים להיות אזרחים טובים ונאמנים אך אינם מזדהים באופן מלא עם כל ערכי המדינה? ומן הצד השני נשאל: האם – וכיצד – החברה היהודית ומדינת ישראל מטפחות ומקדמות את תחושת השייכות העמוקה שמחפשות קבוצות מיעוט אחרות ששותפות באופן מלא במאמץ הלאומי של החברה בישראל?
היחס ההלכתי כלפי גויים בארץ ישראל מורכב משני מישורים שונים: הדתי־מוסרי (שבע מצוות בני נח) וקבלה דה־פקטו של שלטון החוק של מדינת ישראל. ברם, לא מצאנו שיש קריטריונים המחייבים הזדהות נפשית מלאה עם כל ההיבטים של ממלכת ישראל ומוסדותיה. גם אם ישנה שאיפה שתהיה מידת הזדהות גבוהה ושזו תתרום תרומה משמעותית לשגשוג של החברה והמדינה, הרי היעדרה אינו משמש עילה לשלילת הזכויות שהתורה דורשת להעניק למיעוטים. במילים אחרות, כשם שצריך לדייק ברמה העקרונית והמעשית בשאלה מה ההלכה דורשת מגר תושב, כך יש לדייק גם במה שהיא איננה דורשת ממנו.
על כך כתב הרב קוק זצ"ל דברים יסודיים:

הראי"ה מלמד כי המונח "גר תושב" מכיל בתוכו הפכים. ההקפדה ההלכתית מחייבת לדרוש מנוכרי בארץ לסור מדרכו הרעה אך בד בבד עלינו לכבד את זהותו כגר, כזר, כלומר להבין שמבחינה לאומית ליבו נמצא במקום אחר. הוא אינו חייב לראות במסגרת הפוליטית הישראלית את ביתו הזהותי ועלינו להישמר מלנסות להכחיד את זהותו. אכן, הכרה בזרות זו עשויה להוביל אותנו להתנכרות אליו. על כן מזהירה התורה שלמרות זרותו עלינו לראות בו "תושב", היינו לקרב אותו ולהעניק לו אמפתיה וחופש זכויות שמגיע לכל אדם ואף את תחושת השייכות שרוצה להרגיש אזרח במדינה שבה נולד ושאותה הוא משרת. בעיני הרב קוק, רק אם נצליח לאפשר לנוכרי בארץ להיות גם בבחינת "גר" וגם בבחינת "תושב", רק אז קיומו בארץ אכן ימלא את דרישת התורה "וחי עמך". ספק אם הרב קוק שיווה לנגד עיניו מציאות כה מורכבת כמו שלנו, ועדיין דבריו צריכים לשמש לנו קווי מתאר עקרוניים בסוגיה שלפנינו.

מדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו, התחלה של התממשות תפילותינו ותקוות עמנו במשך אלפיים שנה. ברגע ייסודה של המדינה נאמר כי היא נוסדה על מנת "להקים מחדש את ביתו הלאומי" (כלשון מגילת העצמאות) של העם היהודי. הכוונה לבית לא רק במובנו הפיזי ולא רק כמקלט מדיני אלא גם כמסגרת פוליטית שבה יוכל עם ישראל להקים מדינה יהודית ולהביא לידי ביטוי את מאווייו הרוחניים והתרבותיים. בד בבד, מגילת העצמאות מנסחת גם את אופייה הדמוקרטי של המדינה: "תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות". האופי הדמוקרטי בא לידי ביטוי גם בצורת הארגון השלטוני של מדינת ישראל כדמוקרטיה פרלמנטרית הגוזרת שוויון בחובות ובזכויות האזרחיות של כל אזרח במדינה ללא הבדל דתי, עדתי או אתני. על גבי האמנה החברתית הזאת, החוזה החברתי־פוליטי, הוקמה המדינה.
בעקבות כך, הרב הראשי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ניסח באופן חד את השאלה היסודית: "כלום היתה על מדינה זו תורת מלכות ישראל באותה המידה של מלכות ישראל כימי דוד ושלמה, של מלכות ישראל?!... הרי זה ענין אחר. בעצם זוהי שותפות של עם ישראל ועם נכרי" (הרב הרצוג, תחוקה לישראל, עמ' 20). המשמעות המעשית של צורת השלטון הדמוקרטי היא "שכל התושבים הם שותפים במדינה" (שם, עמ' 22 הערה 1). באופן דומה כתב הראשון לציון הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל שכך הייתה טענתנו בכל ארצות הנכר שגרנו בהן: "זאת היתה והיא טענתנו בכל ארצות מגורנו לתבוע זכויות שוות ומלאות ובצדק". ההבנה הזאת גוזרת ממילא חובה הלכתית של הענקת הזכויות בדומה לכל דיני חוזים אחרים, כפי שמחויב על פי ההסכם האזרחי שבין כל השותפים במדינה: "ושורת הדין מחייבת להשוות את כל התושבים בזכות כמו בחובה" (שו"ת משפטי עוזיאל בשאלות הזמן, סימן מד). דברים אלו דורשים ליבון ודיון ארוך, וראו בפרק בהמשך הספר שדן בכך.
ואולם אם כנים הדברים הרי יש להגדיר היטב את הקונפליקט המונח לפנינו. לא מדובר כאן בקונפליקט שבין התורה וההלכה ובין ערכים אחרים, אלא בקונפליקט פנים־תורני הנגזר מהמתח שבין הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית לבין צורת השלטון הדמוקרטית שלה. כל אחד מהקטבים האלה גוזר השלכה הלכתית אחרת. האחד מושך אותנו ל"הלכות מלכים" ולמימוש התפילה הנאמרת בכל יום ויום "וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין", והשני להלכות חוזים ושותפים. לשון אחרת, אם אנו מתבוננים במציאות הריאלית שלפנינו אזי שאלת המיעוטים במדינת ישראל עוסקת ברובה בקבוצת אנשים גדולה מאוד שהם כבר אזרחי המדינה, על כל המשתמע מכך. פרקים שונים בספר עוסקים בסוגיה זו ולא כאן המקום ליישב את המתח בין שני הקטבים ולהכריע בדבר המשקל הראוי לכל אחד מהם, אך מחובתנו ההלכתית והמוסרית לשוות את שניהם לנגד עינינו.

העולם היום הוא כפר גלובלי, ומעשה של אדם בקצה אחד של הגלובוס עשוי להשפיע בקצהו השני בתוך שניות אחדות. במיוחד נכונים הדברים בעניינים הקשורים ליחס למיעוטים במדינה ריבונית כסוגיה מוסרית ופוליטית שזוכה לרגישות מיוחדת בסדר היום העולמי. נתון עובדתי זה מעצים סוגיות הלכתיות עתיקות יומין כגון איבה וחילול השם, וכן דרכי שלום וקידוש השם. השתיים הראשונות עוסקות באחריות המוטלת עלינו במניעת יחס עוין כלפי יהודים בארץ ובעולם וכן במניעת פגיעה בשם ה', בתורת ישראל ובמעמדו של עם ישראל בעולם. שתי הסוגיות האחרונות עוסקות באחריות הפוזיטיבית לקדם מערכת יחסים טובה יותר בין אנשים וקבוצות בעולם ולהאהיב שם שמיים על ידי טיפוח מעמדו של עם ישראל כאומה הפועלת בדרכי מוסר וצדק. יש שיראו במציאות גלובלית זו נטל ועול מכביד מפני שהיא מונעת מאיתנו לעשות את מה שנכון באמת. בהחלט, עלינו לחוש את כובד האחריות המוטלת עלינו הן במילים שאנחנו אומרים והן במעשים שאנו עושים מתוך הבנת גודל ההשפעה שיש לכל ממשק כנפיים בארץ הקודש. ואולם מהפרקים בספר זה העוסקים בסוגיות אלו עולה כי עלינו גם לראות את הברכה שבכך ואת ההזדמנות שההשגחה האלוהית מניחה לפנינו להרבות שלום ואחווה ולקדש שם שמיים בעולם. הרי "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", וכדברי רבי שמעון סופר, נכדו של החתם סופר: "כי דרכי התורה נעימים ושלום ולכן נעשה את כל זה, וגם היא כבוד התורה והאמונה לאומת ישראל" (שו"ת התעוררות תשובה א, סימן קסו).
ניסינו אפוא לשרטט את קווי המתאר, את מכלול השיקולים ואת הסוגיות הערכיות שצריכים ללוות את הדיונים בשאלת מעמדם של המיעוטים במדינת ישראל. כל אלו מעמיקים את מבטנו והופכים את הדיונים ואת ההכרעות העקרוניות וההלכתיות לעדינים הרבה יותר. על העוסקים בסוגיות אלו להבנות דרך המקדמת כבוד ושוויוניות, שלום ושותפות ביחס למיעוטים; דרך שנסללת דווקא מתוך התורה והמסורת ההלכתית ורואה בכך את הקיום השלם יותר של מדינת ישראל – תורה של אחריות ושותפות. ההתאמה למציאות חיינו המשתנה והמורכבת מזקיקה עיון מסדר שני והתחשבות בשלל היבטים מעשיים נוספים, אך נדמה שעצם החידוד של הגישה הבסיסית הזאת יש בו כדי לכוון את מחשבותינו ומעשינו ולשמש מצפן ערכי ומוסרי ברמת הפרט וברמת המדיניות הציבורית של מדינת ישראל.