רבות מנבואות אחרית הימים כוללות עיסוק במצבן של אומות העולם ביחס לישראל, לאמונה בה׳ ולבשורת הגאולה ואינן מוגבלות למצבו הפנימי של עם ישראל .
נדמה כי במובן זה אפשר להצביע על מבנה־על היסטורי־ספרותי של התנ״ך כולו. נקודת הפתיחה של התנ״ך היא אוניברסלית שהלוא אדם הראשון היה אביהם של כל בני אנוש. הבחירה באברהם היא שינוי משמעותי ברצף הסיפור מפני שהיא ממקדת את המבט באדם אחד ולאחר מכן בעם אחד שיש לו ברית ייחודית עם בורא עולם .
* הרב שראל רוזנבלט הוא עמית מטעם מרדכי ז"ל וד"ר מוניקה תבדל"א כץ ב"בית מדרש לישראל והאנושות" וראש הכולל ע"ש שטראוס בישיבת "אור תורה מחניים."
בבואנו לנבואות אחרית הימים, המִפְָתָח של הסיפור מתרחב כצמרתעץ מלבלב – אצל רוב ככל נביאי ישראל – ושוב הפרספקטיבה האוניברסלית חוזרת לִקִדמת הבמה. תובנה זו מחדדת עוד יותר את הייעוד האוניברסלי הניתן לאברהם אבינו להיות ברכה לכל משפחות האדמה.
במהלך הסיפור התנ"כי עם ישראל פוגש גויים רבים אך על פי רוב מדובר במפגשים כפויים עם עמים ילידי הארץ או עם אויבים הבאים מרחוק – והמוקד העיקרי עודנו עם ישראל. בניגוד לכך ,בנבואות אחרית הימים מופיעים הגויים בתמונות הגאולה כחלק מייעודו הגדול של עם ישראל ושל המין האנושי בכללו. אפשר שבדברי הנביאים השונים מצויות נקודות מבט שונות על טיב היחסים הדתיים והפוליטיים בין ישראל לשאר האומות, ובין אותן אומות לקב״ה, אך אי אפשר להתעלם מכך שבעבור כל הנביאים זוהי סוגיה חשובה ומשמעותית בתמונה הגדולה של הגאולה השלמה .
דומה כי די בעצם ההצבעה על תופעה זו כדי להיווכח במהפכה הגדולה שמבקש התנ״ך לחולל בעולם. בניגוד לתפיסה האלילית ,שהיא במהותה לוקאלית וממילא גם נתונה תמיד במאבק בין אלים ובין עמים, התנ״ך חותר למבט אוניברסלי על כלל המין האנושי – כחלק מחזון עולמי שאחריתו שיתוף פעולה או שלום בין עמים שונים כביטוי של דעת ה׳ בעולם. תפיסה זו היא תולדתה של אמונת הייחוד ושל ראיית האדם כנברא בצלם אלוהים .
מתוך שלל המקורות העוסקים באומות העולם באחרית הימים וביחסיהן עם ישראל, נתמקד במקורות העוסקים במקומן הדתי של אומות העולם – היינו הקשר שלהן לאלוהים, לתורה, לירושלים ולבית המקדש – לעתיד לבוא .
נביאים שונים מתארים תמונות שונות של אחרית הימים, בפרט בשאלת מקומן של אומות העולם בתוך החזון הנבואי. האם לעתיד לבוא תתקיים שותפות או אחדות בין אומות העולם לישראל או שמא תהיה היררכיה ברורה ביניהם? האם התהליך הגאולי יתרחש מתוך מלחמה והכנעה או מתוך התקרבות רוחנית של הגויים לדבר האלוהים היוצא מירושלים? האם בית המקדש יהיה המרכז היחיד והבלעדי שלעבודת ה' על פני הגלובוס ?
בדברים הבאים ננסה למפות את המגמות השונות הצפות ועולות מתוך מגוון נבואות העוסקות בכך ולהעמיק במגמות אלו. כדי למפות את הנבואות השונות, גם אם באופן חלקי, ננסה לאפיין תמונות שונות באשר לחזון אחרית הימים: )1( התמונה ההיררכית אל מול התמונה השיתופית) ;2( התמונה הריכוזית אל מול התמונה המבוזרת) ;3( תמונת ההכנעה אל מול תמונת ההארה והשלום. עוד נבקש לבחון מהו היחס בין הנבואות השונות ואם אלו מגמות משלימות או חולקות.

בתמונה הנבואית ההיררכית עם ישראל ניצב לעצמו באופן נבדל ומובחן מכל מי שאינו שייך לעם ישראל. תפיסה היררכית זו באה לידי ביטוי באופנים שונים. על פי הנביא יחזקאל, המרחב המקדשי סגור לנוכרים ורק יהודים רשאים לבוא בשעריו ]8[: ״ָּכָּל ֶּבֶּן נֵָכָר עֶֶרֶל ֵלֵב וְעֶֶרֶל בָָּׂשָׂר לֹֹא יָבֹוֹא ֶאֶל מִקְדָּׁ ִשִׁי לְָכָל ֶּבֶּן נֵָכָר אֲׁ ֶשֶׁר בְּתֹוֹךְ בְֵּנֵי יִשְׂרֵָאֵל״ .בנבואת ישעיהו, טיב היחסים ההיררכי הוא של שיתוף פעולה והשלמה בין אנשי המעשה לאנשי הרוח ]6[: ״וְעָמְדּוּ זִָרִים וְרָעּוּ צֹאֹנְֶכֶם וּבְֵנֵי נֵָכָר אִכָּרֵיֶכֶם וְכרְֹמֵיֶכֶם". ישעיהו ]1[ וזכריה ]11[ מועידים לעם ישראל תפקיד של הוראת תורה לבאי עולם ואף עמדה של שופטים המוכיחים עמים רבים .
נשים לב כי כל הנבואות הללו אינן מדברות על התבדלות וניכור; אדרבה, הן מעידות על קשר הדוק בין ישראל לאומות העולם .אלא שהמציאות האנושית בנבואות אלו סובבת סביב מרכז הקיים בארץ ישראל ומועידה תפקידים שונים לעם ישראל על פני יתר העמים. נדמה שכיוון זה אינו נובע רק מהכרה בשונּוּת האנושית ובכך שלכל עם ולשון תפקיד שונה, אלא הוא נגזרת של מערכת יחסים היררכית הנובעת מקדושתם של ישראל או מחוכמת התורה אשר בקרבם. במובן זה, חזון אחרית הימים מתאר את הצלחתו של עם ישראל לשמש בתפקידים משמעותיים ומרכזיים בכלכלה הרוחניתהעולמית וכן ששאר אומות העולם יכירו בכך וייענו בחיוב למבנה הרוחני־פוליטי הזה .
התמונה השיתופית של אחרית הימים מציגה מציאות חיים כמעט הפוכה. בתמונה זו, מתעמעם הקו המבדיל בין ישראל למי שאינם ישראל – בתחום העבודה הדתית והעמידה לפני ה׳ – אם במידה רבה אם במידה מועטת. מגמה זו איננה עניין אגבי אלא היא עצמה בשורת הגאולה. על פי ישעיהו ]5[, הקב״ה מזמין את הנוכרים לירושלים למסמס את תחושת ההיבדלות מעם ישראל )״וְַאַל יאַֹמַר ֶּבֶּן הַנֵָּכָר הַנִּלְָוָה ֶאֶל ה׳ לֵאמֹרֹ הַבְֵּדֵּל יַבְדִּילִַנִי ה׳ מֵַעַל ַעַמֹּוֹ״( ולהיות חלק מקהילת הקודש המשרתת אותו )״וּבְֵנֵי הַנֵָּכָר הַנִּלְִוִים ַעַל ה׳ לְשָׁרְתֹוֹ וּלְאַהֲָבָה ֶאֶת ׁ ֵשֵׁם ה׳ לִהְיֹוֹת לֹוֹ לַעֲבִָדִים״.(1 כל זה משום שביתו של ה׳ ,
״ֵּבֵּית תְִּפִלָּ ה ִיִקֵָּרֵא לְָכָל הַָעַמִּ ים״.
לא זו אף זו. תמונת העולם המתוארת בנבואת צפניה ]9[ איננה רק הזמנה של הגויים אל המקדש אלא יצירת שותפות עמוקה. הגאולה מתוארת כמצב שבו ״אֶהְפֹֹּךְ ֶאֶל ַעַמִּ ים שָָׂפָה בְרוָּרָה לִקְרֹֹא ֻכֻלָּ ם בְּׁ ֵשֵׁם ה׳ לְעָבְדֹוֹ שְֶׁכֶם אֶָחָד". על פי הגמרא, פסוק זה מתאר מצב אידילי שבו ״כולם גרים גרורים לעתיד לבוא״;2 כלומר הגויים יזנחו את פסיליהם ויבקשו לעבוד את ה׳ כגרים יחד עם ישראל. כאן מופיעה הגאולה כמאורע המוחק את אחד המרכיבים המפרידים המובהקים ביותר: השפה. אירוע זה מחזיר אותנו לסיפור המקראי על מגדל בבל: שם פיזור האנושות לכל קצוות תבל החל בבלבול השפה כדי שאיש לא יבין את שפת רעהו. זהו הסיפור אשר מטרים את בחירתו של אברהם על פני כל יושבי תבל. והנה, בעת הגאולה הבחנות אלו כמו סיימו

1 . מי הם אותם ״בני הנכר״ המוזכרים בפסוקים אלו? במדרש רבה )שמות יט( וכן מרש״י במקום משתמע שמדובר בגרי צדק. אולם לפי פירוש האלשיך מדובר על גויים ממש. פרשנות זאת נתמכת לענ״ד בפשטי המקראות, שהרי פסוק ב מדבר על ״אנוש״ ו״בן אדם״ ומיד בפסוק ג פונים לעסוק ב״בן הנכר״ ובהמשך הנבואה נחתמת בפסוק ״כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים״ .
2 . עבודה זרה כד ע״א .

את תפקידן ואפשר לאחד מחדש את כל האנושות תחת שפה אחתשתביא לעבודת ה׳ משותפת – ״שְֶׁכֶם אֶָחָד״.3

השאלה אם מצב העניינים באחרית הימים יהא ריכוזי או מבוזר איננה נסבה על טיב היחסים בין ישראל ואומות העולם אלא על מרכזיותם ,הגיאו־פוליטית והרוחנית, של ירושלים, בית המקדש ואלוקי ישראל .תמונת העולם הריכוזית באה לידי ביטוי בנבואת זכריה ]10[: ״וּבָאּוּ
ַעַמִִּ ים רִַּבִּים וְגוִֹיִם עֲצוִּמִים לְַבַקֵּׁשׁ ֶאֶת ה׳ צְבָאֹוֹת בִּירוּשָָׁלִָם וּלְַחַלֹּוֹת ֶאֶת פְֵּנֵי ה'". בנבואה אחרת בזכריה ]11[ נקראים הגויים לעלות לירושלים כדי לחוג את חג הסוכות – ובזאת תיבחן נאמנותם ״לְמֶֶלֶךְ ה׳ צְבָאֹוֹת״ .תמונה זו עשויה להיות בעלת אופי היררכי כמו אצל יחזקאל ]8[ אך גם שיתופית כמו בישעיהו ]5[. המשותף לשניהם הוא הוויתור הגדול של אומות העולם בעת הגאולה: ויתור על ההגמוניה הדתית שלהם שבאה לידי ביטוי בראיית ירושלים כמרכז המקודש בעולם .במילים אחרות, לחזון האוניברסלי־שיתופי של ישעיהו, שבית המקדש יהפוך להיות בית תפילה לכל העמים, ישנו גם צד שני. מרכזיותה של ירושלים שוללת את היכולת של כל אחת מן הדתות לטעון לבלעדיות – ואפילו למרכזיות פולחנית – באחד מן המרכזים שאינם ירושלים.
תמונת המצב המבוזרת עשויה להיות אולי המפתיעה ביותר מנקודת מבט תנ"כית שכן נבואות אלו עוסקות באי־מרכזיותם – או ליתר דיוק: אי־בלעדיותם – של עם ישראל וירושלים במציאות

3 . כך מפרש המהרש״א את הפסוק ומוסיף שכולם ידברו בלשון הקודש: ״לפי שבתחלת ישובו של עולם במעשה דור הפלגה שהיה להם שפה אחת בלשון הקודש ובאו למרוד על ה׳ בלבל להם אותו לשון הקודש אמר בכאן כי אז שיחזרו העובדי כוכבים למוטב לעבוד ה׳ יהפך להם שפה ברורה שהוא לשון הקודש כי כל הלשונות אינם שפה ברורה נקראו לעז לגבי לשון הקדש״ )מהרש״א ,חידושי אגדות, עבודה זרה כד ע״א.(

האוטופית. על פי נבואת מיכה ]2[, באחרית הימים אכן יגיעו עמיםרבים להר בית ה׳ אולם בניגוד לנבואת צפניה ]9[, שלפיה באחרית הימים תהא אחידות בשפה שתוביל לאחידות דתית, נבואת מיכה מנבאת דווקא ההפך: ״ִּכִּי ָּכָּל הַָעַמִִּ ים יֵלְכּוּ אִיׁשׁ בְּׁ ֵשֵׁם אֱלֹ ָהָֹיו וַאֲנַחְנּוּ נֵֵלֵךְ בְּׁ ֵשֵׁם ה' אֱלהֵֹינּוּ לְעוָֹלָם וֶָעֶד״. מפשוטו של מקרא ניתן להבין כי אין כאן ביקורת שלילית על בני אומות העולם על שאינם נשארים סביבות ירושלים. לפי נבואה זו, העלייה לירושלים היא אומנם שיא אך לאחריה כל עם חוזר לביתו ולעבודתו הדתית מתוך המטען שספג ולמד בהר ה׳.4
גרסה אחרת של האפשרות המבוזרת נמצאת בנבואת ישעיהו ]3[:
ַּבַּיֹּוֹם הַהּוּא יִהְֶיֶה מִזְבֵַּחַ ַלַה׳ בְּתֹוֹךְ אֶֶרֶץ מִצְרִָיִם וַּמַצֵָּבָה אֵֶצֶל גְּבוּלָּהּ
ַלַה׳ ]...[ ַּבַּיֹּוֹם הַהּוּא יִהְֶיֶה יִשְׂרֵָאֵל שְׁלִיׁ ִשִׁיָה לְמִצְרִַיִם וּלְאַשּּׁוּר בְּרָָכָה בְּקֶֶרֶב הָאֶָרֶץ: אֲׁ ֶשֶׁר בֵּרֲכֹוֹ ה' צְבָאֹוֹת לֵאֹמֹר בָּרּוּךְ ַעַמִִּ י מִצְרִַיִם וּמַעֲֵׂשֵׂה יַָדַי אַשּּׁוּר וְנַחֲלִָתִי יִשְׂרֵָאֵל.
בנבואה זו מתואר שהגויים יעבדו רק את ה׳ ולא בשיתוף אולם ירושלים איננה המרכז הפולחני היחיד. גם בארץ מצרים, ולא רק בירושלים ,יהיה מזבח לה׳. המודל ההיסטורי של עם נבחר מקבל תצורה חדשה ושותפות בו יחד עם ישראל שתיים מהאימפריות הגדולות של התקופה:

4 . אכן לפי רש״י, רד״ק ופרשנים נוספים כוונת הפסוק היא להצביע על העבר – כלומר לאורך ההיסטוריה העמים הלכו בשם אלוהיהם ואילו כעת בעת הגאולה כולם זונחים את עצביהם ועובדים אך ורק את הקב״ה. אולם האלשיך )תהילים קב, כג( מפרש שהנביא מתאר את המצב בזמן הגאולה. הצעתנו כאן עשויה לחבר בין פסוקים אלו למסורת קבלית המצויה בפירוש רמב״ן על התורה )ויקרא יח, כה( ובספר הזוהר )ראו זוהר חדש, תיקונים, צז ע״ב( שלפיה ישנם מעין ״ממונים שמימיים״ על כל אחת מן האומות וכל אחד מהם כפוף לקב״ה ;ורק עם ישראל נמצא בקשר תמידי ובלתי אמצעי עם הקב״ה. אפשר להציע שתפיסה זו מוצאת את דרכה בהלכה במסורת ההלכתית שלפיה הגויים אינם

מוזהרים על ״השיתוף״ )ראו תוספות, בכורות ב ע״ב, ד״ה שמא; רמ״א, אורח חיים, סימן קנו( .

מצרים ואשור. זאת ועוד, מצרים נקראים כאן ״ַעַמִּ י״ ואשור ״מַעֲֵׂשֵׂהיַָדַי״; אלו שני ביטויים שעד הנה היו שמורים לעם ישראל בלבד. גם הנביא מלאכי ]12[ מתאר מציאות שבה העולם כולו מלא במזבחות שבהם מקטירים ״מִנְָחָה טְהוָֹרָה״ לה׳ והרי זה מעיד על כך ש״גָדֹוֹל שְִׁמִי בַּגּוִֹיִם אַָמַר ה׳ צְבָאֹוֹת״.5

מתח נוסף השורר בין הנבואות השונות קשור לטיב התהליך שיביא לאותו חזון אחרית הימים. מן הצד האחד אנחנו יכולים למצוא את תהליך ההכנעה בדמות מלחמה גדולה ואסונות טבע משונים שיביאו בכוח את אומות העולם להכיר במלכות ה׳ ובמרכזיותה של ירושלים .כך אנחנו מוצאים למשל בנבואת זכריה ]11[ המתאר מלחמה עולמית גדולה שתיערך בירושלים ותוכרע על ידי ניסים משדדי מערכות כדוגמת רעידת אדמה, בקיעת הר הזיתים לשניים, אור גדול שיאיר בלילה ועוד. אלו שיצליחו לשרוד את המלחמה יקבלו בעל כורחם את מלכות ה׳. גם המשך נאמנותם לקב״ה יתקיים בצל איום גדול בדמות מגפה ובצורת. כאן, המסע לעבר אחרית הימים כרוך אפוא בהכנעה .
לעומת זאת, בנבואת ישעיהו ]1[ )וכן בפרק יא( אין תיאורי מלחמה והכנעה אלא אדרבה תהליך של הארת דעת אלוקים שתתגלה בעולם על ידי הוראת התורה ובקשת הצדק. רוח ה׳, רוח חוכמה ובינה ,רוח גבורה, דעת ויראת ה׳ תנוח על צאצא מבית דוד ומעלותיו ופועלו למען הטוב והצדק יישמעו בעולם. בתיאור אחר, מציון תצא תורה ואומות העולם ייענו לכך ויבקשו לעלות לירושלים לעמוד לפני ה׳ ,ללמוד מתורתו ולהישפט בחוכמתו. כאן, לא רק שהתהליך לא נולד מכוח והכנעה אלא שגם תוצאותיו לא מנבאות רק על קבלת מלכות

5 . לפסוקים במלאכי חשיבות נוספת בכך שהם אינם מדברים על העתיד אלא על ההווה. אנו יודעים כי מצב העולם בזמן הנביא היה שרבים מעמי הארץ לא עלו לבית המקדש ולא באו ללמוד תורה בציון ובכל זאת מלאכי רואה בעבודתם הדתית חלק מהגדלת שם ה׳ בעולם. וכן משמע מדברי הגמרא )מנחות קי ע״א.(
ה׳ אלא על סדר פוליטי־עולמי חדש – בדמות חיסול הנשק וכליהמלחמה ומציאות של שלום עולמי וקוסמי.

לאחר שהצגנו את התמונות השונות של נבואות אחרית הימים, עלינו לדון ביחס ביניהן. מבחינה מתודולוגית, ניתן לצעוד בשני כיוונים. כיוון אחד יבקש לאחד ולפֵשֵר בין המקורות השונים כדי להציג תמונה אחת .לאפשרות זו יתרון מסוים מבחינה תיאולוגית, שכן היא מאפשרת הבנה אחדותית של רצון ה׳, כלומר ישנה תוכנית אלוקית ברורה ואחידה כיצד ייראו ימי אחרית הימים ועלינו לעמוד עליה. את הפערים הברורים בין הנבואות השונות ובין נביאים שונים ניתן יהיה להסביר בהתאם לאופי נבואתו של הנביא כפי שנאמר בגמרא )סנהדרין פט ע״א( ״דאמר רבי יצחק: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד״. הנבואה היא כגוף ידע גולמי אשר מתפרט ומתפרש על פי כלי ההכרה של הנביא. כיוון שפרצופיהם ודעותיהם של הנביאים שונים זה מזה, כך גם צורת הנבואה משתנה מנביא לנביא. אולם אפשרות זו עתידה להיתקל בקשיים פרשניים רבים, שהרי כפי שראינו לעיל התמונות הנבואיות של אחרית הימים נבדלות זו מזו בהבדלים מובהקים ואף הפוכים לחלוטין. הפערים בין הנבואות אינם רק בבחינת סגנונות שונים למציאות אחת. עם זאת, אפשר להציע אפשרות רכה יותר שלפיה הנבואות השונות מבטאות פרספקטיבות שונות של אותה מציאות. למשל, אפשר לתאר אדם מסוים גם כפרט בודד שעומד מצד עצמו שונה ומובחן משאר משפחתו וסביבתו, ואפשר לתארו כחלק ממארג אנושי רחב הרבה יותר. באופן דומה ניתן יהיה לתאר את היחסים בין עם ישראל לשאר האומות גם מהצד הנבדל והמובחן וגם מהצד השיתופי – ושני הצדדים אמת. אולם יש לבחון עד כמה כל המודלים דלעיל יכולים להלום רבדים שונים של אותה מציאות .
כיוון שני, שדומני שיש בו גם אפשרות פרשנית פשוטה יותר וגם הלימה טובה יותר למציאות הריאלית, הוא זה המחדד את ההבדלים ,מבחין בין הסגנונות של הנבואות ורואה בהם מפה של תרחישים שוניםאפשריים. דומה כי כך הבין הרמב״ם את פני הדברים בהתייחסותו למצב העולם באחרית הימים:
וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו ,שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו, ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות ,ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה, וכן לא יחשב הקצין, אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים ,אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו.6
הרמב״ם קובע כי אכן יש מחלוקת בתמונת אחרית הימים. קביעה זו מביאה את הרמב״ם להסיק שמוטב לו לאדם לבל יעסוק בענייני אחרית הימים – משום שאין בכך תועלת. אך אפשר להציע מסקנה אחרת. תפיסת ההיסטוריה של התנ״ך היא של ״היסטוריה פתוחה״. אין תסריט אחיד וברור וקבוע מראש של מהלך ההיסטוריה. התנ״ך איננו חֵָפֵץ שנשב ונחכה לראות מה ילד יום ומה תכנן הקב״ה לעולמו, אלא להפך – בורא עולם הפקיד בידינו את הבחירה כיצד ייראה העתיד וכיצד תתממש הגאולה. לכן השאיר התנ״ך בידינו תמונות שונות של אחרית הימים .
דבר דומה אנחנו מוצאים בדרשת חכמים: ״זכו – אחישנה ;לא זכו – בעתה״ )סנהדרין צח ע״א(. התממשותה של אחת משתי האפשרויות – אם הגאולה תתרחש בזמנה או שמא תגיע מהר יותר – תלויה במעשינו ובבחירתנו. אלא שכאן איננו מדברים על איזו זכות שמגיעה רק בעקבות הקפדה כללית בתורה ומצוות אלא על בחירה

6 . משנה תורה, הלכות מלכים, פרק יב, הלכה ב.
לעצב ממש את המציאות. אין ספק כי הדבר תלוי במידה רבה בבחירתןומעשיהן של אומות העולם, אולם גם בכוחנו ומעשינו תלויה השאלה אם טיב היחסים בין ישראל לאומות העולם יהיה יחסי הכנעה או הארה, אם התמונה תהא ריכוזית או מבוזרת, היררכית או שיתופית

בין כל האפשרויות הללו עלינו לזכור שני עקרונות יסוד: האחד – מן ההכרח שאומות העולם יהיו כלולות בתוך תמונת העולם השלמה שלנו; השני – איננו עוסקים במציאות אוטופית שתתחולל לה מעצמה אלא במציאות שתיווצר בשילוב שבין השתדלות האדם והשגחת הבורא .

]1[ ישעיהו ב, ב–ד
)ב( וְהָָיָה בְּאַחֲִרִית ַהַיִָּמִים נָכֹוֹן יִהְֶיֶה ַהַר ֵּבֵּית ה׳ בְּרֹאֹׁשׁ הֶהִָרִים וְנִּ ׂשָּׂא מִגְּבָעֹוֹת וְנָהֲרּוּ אֵָלָיו ָּכָּל הַגּוִֹיִם: )ג( וְהָלְכּוּ ַעַמִִּ ים רִַּבִּים וְאָמְרּוּ לְכּוּ וְנַעֲֶלֶה ֶאֶל ַהַר ה׳ ֶאֶל ֵּבֵּית אֱלֹ ֵהֵֹי יַעֲֹקֹבֹ וְירֵֹנּוּ מִדְּרָָכָיו וְנֵלְָכָה בְּארְֹחֹ ָתָֹיו ִּכִּי ִמִצִ יֹּוֹן תֵֵּצֵא תוָֹרָה וּדְַבַר ה׳ מִירוּשָָׁלִָם: )ד( וְשַָׁפַט ֵּבֵּין הַגּוִֹיִם וְהוֹכִיַחַ לְַעַמִִּ ים רִַּבִּים וְכִתְּתּוּ חַרְבוָֹתָם לְאִִּתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיֶהֶם לְמַזְמֵרֹוֹת לֹֹא יִּ ׂשָּׂא גֹוֹי ֶאֶל גֹּוֹי חֶֶרֶב וְלֹאֹ יִלְמְדּוּ עֹוֹד מִלְחָָמָה.

]2[ מיכה ד, א–ה
)א( וְהָָיָה בְּאַחֲִרִית ַהַיִָּמִים יִהְֶיֶה ַהַר ֵּבֵּית ה׳ נָכֹוֹן בְּרֹאׁשׁ הֶהִָרִים וְנִּ ׂשָּׂא הּוּא מִגְּבָעֹוֹת וְנָהֲרּוּ עָָלָיו ַעַמִּ ים: )ב( וְהָלְכּוּ גּוִֹיִם רִַּבִּים וְאָמְרּוּ לְכּוּ וְנַעֲֶלֶה ֶאֶל ַהַר ה׳ וְֶאֶל ֵּבֵּית אֱלֹ ֵהֵֹי יַעֲֹקֹבֹ וְיוֹרֵנּוּ מִדְּרָָכָיו וְנֵלְָכָה בְּארְֹחֹ ָתָֹיו ִּכִּי ִמִצִִּ יֹּוֹן תֵֵּצֵא תוָֹרָה וּדְַבַר ה׳ מִירוּשִָׁלִָם: )ג( וְשַָׁפַט ֵּבֵּין ַעַמִִּ ים רִַּבִּים וְהוֹכִיַחַ לְגוִֹיִם עֲצִֻמִים ַעַד רָחֹוֹק וְכִתְּתּוּ חַרְבֹתֵיֶהֶם לְאִִּתִּים וַחֲנִיתֹתֵיֶהֶם לְמַזְמֵרֹוֹת ֹלֹאֹ יִשְׂאּוּ גֹּוֹי ֶאֶל גֹּוֹי חֶֶרֶב וְלֹֹא יִלְמְדּוּן עֹוֹד מִלְחָָמָה: )ד( וְיָשְׁבּוּ אִיׁשׁ תַַּחַת גַּפְנֹוֹ וְתַַחַת תְּאֵנָתֹוֹ וְֵאֵין מַחֲִרִיד ִּכִּי ִפִי ה׳ צְבָאֹוֹת דִֵּּבֵּר: )ה( ִּכִּי ָּכָּל הַָעַמִִּ ים יֵלְכּוּ אִיׁשׁ בְּׁ ֵשֵׁם אֱלָֹהָיו וַאֲנַחְנּוּ נֵֵלֵךְ בְּׁ ֵשֵׁם ה׳ אֱלֹהֵינּוּ לְעוָֹלָם וֶָעֶד.

]3[ ישעיהו יט, יח–כה
)יח( ַּבַּיֹּוֹם הַהּוּא יִהְיּוּ חָמֵׁשׁ עִָרִים בְּאֶֶרֶץ מִצְרִַיִם מְדַבְּרֹוֹת שְַׂפַת כְּנַַעַן וְנִשְׁבָּעֹוֹת ַלַה׳ צְבָאֹוֹת ִעִיר הַהֶֶרֶס יֵאֵָמֵר לְאֶָחָת: )יט( ַּבַּיֹּוֹם הַהּוּא יִהְֶיֶה מִזְבֵַּחַ ַלַה׳ בְּתֹוֹךְ אֶֶרֶץ מִצְרִָיִם וַּמַצֵָּבָה אֵֶצֶל גְּבוּלָּהּ ַלַה׳: )כ( וְהָָיָה לְאֹוֹת וּלְֵעֵד ַלַה׳ צְבָאֹוֹת בְּאֶֶרֶץ מִצְרִָיִם ִּכִּי יִצְעֲקּוּ ֶאֶל ה׳ מִפְֵּנֵי לֹחֲִצִים וְיִשְַׁלַח לֶָהֶם מוֹשִׁיַעַ וָָרָב וְִהִצִּיָלָם: )כא( וְנוַֹדַע ה׳ לְמִצְרִַיִם וְיָדְעּוּ מִצְרִַיִם ֶאֶת ה׳ ַּבַּיֹּוֹם הַהּוּא וְעָבְדּוּ זֶַבַח וּמִנְָחָה וְנָדְרּוּ נֵֶדֶר ַלַה׳ וְׁ ִשִׁלֵּמּוּ: )כב( וְנַָגַף ה׳ ֶאֶת מִצְרִַיִם נָֹגֹףֹ וְרָפֹוֹא וְשָׁבּוּ ַעַד ה׳ וְנֶעְַּתַּר לֶָהֶם וּרְפָָאָם: )כג( ַּבַּיֹּוֹם הַהּוּא תִּהְֶיֶה מְִסִלָָּ ה ִמִמִּצְרִַיִם אַשּׁוָּרָה וָּבָא אַשּּׁוּר בְּמִצְרִַיִם וּמִצְרִַיִם בְּאַשּּׁוּר וְעָבְדּוּ מִצְרִַיִם ֶאֶת אַשּּׁוּר: )כד( ַּבַּיֹּוֹם הַהּוּא יִהְֶיֶה יִשְׂרֵָאֵל שְׁלִיׁ ִשִׁיָה לְמִצְרִַיִם וּלְאַשּּׁוּר בְּרָָכָה בְּקֶֶרֶב הָאֶָרֶץ: )כה( אֲׁ ֶשֶׁר בֵּרֲכֹוֹ ה׳ צְבָאֹוֹת לֵאֹמֹרֹ בָּרּוּךְ ַעַמִִּ י מִצְרִַיִם וּמַעֲֵׂשֵׂה יַָדַי אַשּּׁוּר וְנַחֲלִָתִי יִשְׂרֵָאֵל.

]4[ ישעיהו מב, ה–ז
)ה( כֹֹּה אַָמַר הֵָאֵל ה׳ בּוֵֹרֵא הַשָּׁמִַיִם וְנוֹטֵיֶהֶם רֹ ַקַֹע הָאֶָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיָהָ נֹ ֵתֵֹן נְשָָׁמָה לָָעָם עָלֶיָהָ וְרוַּחַ לַהֹלְִכִים בָּּהּ: )ו( אֲִנִי ה׳ קְרָאִתִיךָ בְצֶֶדֶק וְאַחְֵזֵק בְּיֶָדֶךָ וְֶאֶצְָּרְךָ וְאֶתְֶּנְךָ לִבְִרִית ָעָם לְאֹוֹר גּוִֹיִם: )ז( לִפְקַֹחַ עֵינִַיִם עִוְרֹוֹת לְהוִֹצִיא ִמִמַּסְֵּגֵּר אִַּסִּיר מִֵּבֵּית כֶֶּלֶא יֹשְֵׁבֵי חֹׁ ֶשֶׁךְ.

]5[ ישעיהו נו, ג–ח
)ג( וְַאַל יֹאַֹמַר ֶּבֶּן הַנֵָּכָר הַנִּלְָוָה ֶאֶל ה׳ לֵאֹמֹר הַבְֵּדֵּל יַבְדִּילִַנִי ה׳ מֵַעַל
ַעַמֹּוֹ וְַאַל יֹאַֹמַר הַסִָּרִיס ֵהֵן אֲִנִי ֵעֵץ יָבֵׁשׁ: )ד( ִּכִּי ֹכֹהֹ אַָמַר ה׳ לַסָּרִיִסִים אֲׁ ֶשֶׁר יִשְׁמְרּוּ ֶאֶת שַׁבְּתוַֹתַי וּבָחֲרּוּ בַּאֲׁ ֶשֶׁר חָפָצְִּתִּי וּמַחֲזִיִקִים בִּבְרִיִתִי: )ה( וְנָתִַּתִּי לֶָהֶם בְּבֵיִתִי וּבְחוֹמַֹתַי ָיָד וָׁ ֵשֵׁם טֹוֹב מִבִָּנִים וּמִבָּנֹוֹת ׁ ֵשֵׁם עוָֹלָם אֶֶּתֶּן לֹוֹ אֲׁ ֶשֶׁר ֹלֹאֹ יִכֵָּרֵת: )ו( וּבְֵנֵי הַנֵָּכָר הַנִּלְִוִים ַעַל ה׳ לְשָׁרְתֹוֹ וּלְאַהֲָבָה ֶאֶת ׁ ֵשֵׁם ה׳ לִהְיֹוֹת לֹוֹ לַעֲבִָדִים ָּכָּל שֵֹׁמֵר שַָּׁבָּת מֵַחַלְּלֹוֹ וּמַחֲזִיִקִים בִּבְרִיִתִי: )ז( וַהֲבִיאוִֹתִים ֶאֶל ַהַר קָדְׁ ִשִׁי וְִׂשִׂמַּחְִּתִּים בְֵּבֵית תְִּפִלִָּתִי עוֹלֹתֵיֶהֶם וְזִבְחֵיֶהֶם לְרָצֹוֹן ַעַל מִזְבְִּחִי ִּכִּי בֵיִתִי ֵּבֵּית תְִּפִלָּ ה ִיִקֵָּרֵא לְָכָל הַָעַמִּ ים: )ח( נְֻאֻם ה׳ אלהים מְקֵַּבֵּץ נִדְֵחֵי יִשְׂרֵָאֵל עֹוֹד אֲקֵַּבֵּץ עָָלָיו לְנִקְבָָּצָיו.

]6[ ישעיהו סא, ה–ט
)ה( וְעָמְדּוּ זִָרִים וְרָעּוּ צֹאֹנְֶכֶם וּבְֵנֵי נֵָכָר אִכָּרֵיֶכֶם וְכֹרְמֵיֶכֶם: )ו( וְאֶַּתֶּם כֹּהֲֵנֵי ה׳ ִּתִּקָּרֵאּוּ מְשָׁרְֵתֵי אֱלֹהֵינּוּ יֵאֵָמֵר לֶָכֶם ֵחֵיל גּוִֹיִם תֹּאֹכֵלּוּ וּבִכְבוָֹדָם תִּתְַיַמָּרּוּ ]...[ )ט( וְנוַֹדַע בַּגּוִֹיִם זַרְָעָם וְצֶאֱצָאֵיֶהֶם בְּתֹוֹךְ הַָעַמִּ ים ָּכָּל רֹאֵיֶהֶם יַכִּירּוּם ִּכִּי ֵהֵם זֶַרַע בֵַּרַךְ ה׳.

]7[ ישעיהו סו, יח–כג
)יח( וְאָנִֹכִי מַעֲשֵׂיֶהֶם וּמַחְשְׁבֹתֵיֶהֶם בָָּאָה לְקֵַּבֵּץ ֶאֶת ָּכָּל הַגּוִֹיִם וְַהַלְּשֹׁנֹֹוֹת וּבָאּוּ וְרָאּוּ ֶאֶת כְּבוִֹדִי: )יט( וְשַׂמְִּתִּי בֶָהֶם אֹוֹת וְׁ ִשִׁלַּחְִּתִּי מֵֶהֶם פְּלֵיִטִים ֶאֶל הַגּוִֹיִם תַּרְשִׁיׁשׁ פּּוּל וְלּוּד מֹשְֵׁכֵי קֶׁ ֶשֶׁת תַֻּבַל וְיָָוָן הִָאִיִים הָרְחִֹקִֹים אֲׁ ֶשֶׁר לֹאֹ שָׁמְעּוּ ֶאֶת שִׁמְִעִי וְלֹאֹ רָאּוּ ֶאֶת כְּבוִֹדִי וְהִגִּידּוּ ֶאֶת כְּבוִֹדִי בַּגּוִֹיִם: )כ( וְהֵבִיאּוּ ֶאֶת ָּכָּל אֲחֵיֶכֶם מִָּכָּל הַגּוִֹיִם מִנְָחָה ַלַה׳ בַּסּוִּסִים וּבָרֶֶכֶב וַּבַצִַּּבִּים וּבַפְּרִָדִים וּבַכִּרְכָּרֹוֹת ַעַל ַהַר קָדְׁ ִשִׁי יְרוּשַָׁלִַם אַָמַר ה׳ כַּאֲׁ ֶשֶׁר יָבִיאּוּ בְֵנֵי יִשְׂרֵָאֵל ֶאֶת ַהַמִּנְָחָה בִּכְִלִי טָהֹוֹר ֵּבֵּית ה׳: )כא( וְַגַם מֵֶהֶם ֶאֶקַַּ ח לַכּהֲִֹנִים לַלְִוִיִם אַָמַר ה׳: )כב( ִּכִּי כַאֲׁ ֶשֶׁר הַשָּׁמִַיִם הַחֲדָׁ ִשִׁים וְהָאֶָרֶץ הַחֲדָׁ ָשָׁה אֲׁ ֶשֶׁר אֲִנִי עֶֹׂשֶׂה עמְִֹדִים לְפַָנַי נְֻאֻם ה׳ ֵּכֵּן יַעֲֹמֹדֹ זַרְעֲֶכֶם וְשִׁמְֶכֶם: )כג( וְהָָיָה מִֵּדֵּי חֹדֶׁשׁ בְּחָדְשֹׁוֹ וּמִֵּדֵּי שַָּׁבָּת בְּשַׁבַּתֹּוֹ יָבֹוֹא ָכָל בָָּׂשָׂר לְהִשְׁתַּחֲֹוֹת לְפַָנַי אַָמַר ה׳.

]8[ יחזקאל מד, ו–י
)ו( וְאָמַרְָּתָּ ֶאֶל מִֶרִי ֶאֶל ֵּבֵּית יִשְׂרֵָאֵל ּ ֹכֹּהֹ אַָמַר אֲדָֹנָי ה' ַרַב לֶָכֶם מִָּכָּל תּוֹעֲבוֹתֵיֶכֶם ֵּבֵּית יִשְׂרֵָאֵל: )ז( בַּהֲבִיאֲֶכֶם בְֵּנֵי נֵָכָר עַרְֵלֵי ֵלֵב וְעַרְֵלֵי בָָׂשָׂר לִהְיֹוֹת בְּמִקְדָּׁ ִשִׁי לְַחַלְּלֹוֹ ֶאֶת בֵּיִתִי בְּהַקְרִיבְֶכֶם ֶאֶת לַחְִמִי חֵֶלֶב וָָדָם ַוַיָּפֵרּוּ ֶאֶת בְּרִיִתִי ֶאֶל ָּכָּל תּוֹעֲבוֹתֵיֶכֶם: )ח( וְֹלֹאֹ שְׁמַרְֶּתֶּם מִשְׁמֶֶרֶת קָדָׁ ָשָׁי וַתְּשִׂימּוּן לְשֹׁמְֵרֵי מִשְׁמַרְִּתִּי בְּמִקְדָּׁ ִשִׁי לֶָכֶם: )ט( כֹּהֹ אַָמַר אֲדָֹנָי ה' ָּכָּל ֶּבֶּן נֵָכָר עֶֶרֶל ֵלֵב וְעֶֶרֶל בָָּׂשָׂר לֹֹא יָבֹוֹא ֶאֶל מִקְדָּׁ ִשִׁי לְָכָל ֶּבֶּן נֵָכָר אֲׁ ֶשֶׁר בְּתֹוֹךְ בְֵּנֵי יִשְׂרֵָאֵל:
)י( ִּכִּי ִאִם הַלְִוִיִם אֲׁ ֶשֶׁר רָחֲקּוּ מֵעַָלַי בִּתְעֹוֹת יִשְׂרֵָאֵל אֲׁ ֶשֶׁר תָּעּוּ מֵעַָלַי אַחֲֵרֵי
ִּגִּלּוּלֵיֶהֶם וְנָשְׂאּוּ עֲוָֹנָם .

]9[ צפניה ג, ח–ט
)ח( לֵָכֵן חַכּּוּ ִלִי נְֻאֻם ה׳ לְיֹוֹם קוִּמִי לְַעַד ִּכִּי מִשְׁפִָּטִי לֶאֱֹסֹףֹ גּוִֹיִם לְקָבְִצִי מַמְלָכֹוֹת לִשְׁפֹּךְֹ עֲלֵיֶהֶם זַעְִמִי ּ ֹכֹּלֹ חֲרֹוֹן אִַּפִּי ִּכִּי בְּאֵׁשׁ קִנְאִָתִי תֵּאֵָכֵל ָּכָּל הָאֶָרֶץ: )ט( ִּכִּי ָאָז אֶהְּ ֹפֹּךְֹ ֶאֶל ַעַמִּ ים שָָׂפָה בְרוָּרָה לִקְֹרֹאֹ ֻכֻלָָּם בְּׁ ֵשֵׁם ה׳ לְעָבְדֹוֹ שְֶׁכֶם אֶָחָד .

]10[ זכריה ח, כ–כג
)כ( ּ ֹכֹּהֹ אַָמַר ה׳ צְבָאֹוֹת ֹעֹדֹ אֲׁ ֶשֶׁר יָבֹאֹּוּ ַעַמִּ ים וְישְֵֹׁבֵי עִָרִים רַבֹּוֹת: )כא( וְהָלְכּוּ ישְֵֹׁבֵי אַַחַת ֶאֶל אַַחַת לֵאמֹרֹ נֵלְָכָה הָלֹוֹךְ לְַחַלֹּוֹת ֶאֶת פְֵּנֵי ה׳ וּלְַבַקֵּׁשׁ ֶאֶת ה׳ צְבָאֹוֹת אֵלְָכָה ַּגַּם אִָנִי: )כב( וּבָאּוּ ַעַמִּ ים רִַּבִּים וְגוִֹיִם עֲצוִּמִים לְַבַקֵּׁשׁ
ֶאֶת ה׳ צְבָאֹוֹת בִּירוּשִָׁלִָם וּלְַחַלֹּוֹת ֶאֶת פְֵּנֵי ה׳: )כג( ּ ֹכֹּהֹ אַָמַר ה׳ צְבָאֹוֹת
ַּבַּיִָּמִים הֵָהֵמָּ ה אֲׁ ֶשֶׁר יַחֲזִיקּוּ עֲשָָׂרָה אֲנָׁ ִשִׁים מִכֹּלֹ לְשֹׁנֹֹוֹת הַגּוִֹיִם וְהֶחֱזִיקּוּ בִּכְַנַף אִיׁשׁ יְהוִּדִי לֵאמֹֹר נֵלְָכָה ִעִמֶָּכֶם ִּכִּי שָׁמַעְנּוּ אֱלִֹהִים ִעִמֶָּכֶם.

]11[ זכריה יד, ב–יט
)ב( וְאָסַפְִּתִּי ֶאֶת ָּכָּל הַגּוִֹיִם ֶאֶל יְרוּשִָׁלִַם ַלַמִּלְחָָמָה וְנִלְכְָּדָה הִָעִיר וְנָשַׁסּּוּ הַבִָּּתִּים וְהַנָּׁ ִשִׁים תִּשָּׁכַבְָנָה וְיָָצָא חֲִצִי הִָעִיר בַּגּוָֹלָה וְיֶֶתֶר הָָעָם לֹֹא יִכֵָּרֵת ִמִן הִָעִיר: )ג( וְיָָצָא ה׳ וְנִלְַחַם בַּגּוִֹיִם הֵָהֵם כְּיֹוֹם ִהִלָּחֲמֹוֹ בְּיֹוֹם קְָרָב [...]
)ט( וְהָָיָה ה׳ לְמֶֶלֶךְ ַעַל ָּכָּל הָאֶָרֶץ ַּבַּיֹּוֹם הַהּוּא יִהְֶיֶה ה׳ אֶָחָד וּשְׁמֹוֹ אֶָחָד
]...[ )יב( וְֹזֹאֹת תִּהְֶיֶה ַהַמַּגֵָּפָה אֲׁ ֶשֶׁר יִגֹֹּף ה׳ ֶאֶת ָּכָּל הַָעַמִּ ים אֲׁ ֶשֶׁר צָבְאּוּ ַעַל יְרוּשָָׁלִָם הֵָמֵק בְּשָׂרֹוֹ וְהּוּא עֵֹמֵד ַעַל רַגְָלָיו וְעֵיָנָיו ִּתִּמַּקְָנָה בְחֹרֵיֶהֶן וּלְשׁוֹנֹוֹ ִּתִּמַּ ק בְּפִיֶהֶם ]...[ )טז( וְהָָיָה ָּכָּל הַנּוָֹתָר מִָּכָּל הַגּוִֹיִם הַבִָּאִים ַעַל יְרוּשָָׁלִָם וְעָלּוּ מִֵּדֵּי שָָׁנָה בְשָָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲֹוֹת לְמֶֶלֶךְ ה׳ צְבָאֹוֹת וְלָֹחֹגֹ ֶאֶת ַחַג הַסֻּכֹּוֹת:
)יז( וְהָָיָה אֲׁ ֶשֶׁר ֹלֹאֹ יַעֲֶלֶה מֵֵאֵת מִשְׁפְּחֹוֹת הָאֶָרֶץ ֶאֶל יְרוּשַָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲֹוֹת לְמֶֶלֶךְ ה׳ צְבָאֹוֹת וְלֹאֹ עֲלֵיֶהֶם יִהְֶיֶה הַגָּׁ ֶשֶׁם: )יח( וְִאִם מִשְׁפַַּחַת מִצְרִַיִם לֹאֹ תַעֲֶלֶה וְֹלֹאֹ בָָאָה וְֹלֹאֹ עֲלֵיֶהֶם תִּהְֶיֶה ַהַמַּגֵָּפָה אֲׁ ֶשֶׁר יִֹּגֹּףֹ ה׳ ֶאֶת הַגּוִֹיִם אֲׁ ֶשֶׁר ֹלֹאֹ יַעֲלּוּ לָחֹֹג ֶאֶת ַחַג הַסֻּכֹּוֹת: )יט( זֹֹאת תִּהְֶיֶה ַחַטַּ את מִצְרִָיִם וְַחַטַַּ את ָּכָּל הַגּוִֹיִם אֲׁ ֶשֶׁר לֹאֹ יַעֲלּוּ לָחֹֹג ֶאֶת ַחַג הַסֻּכֹּוֹת .

]12[ מלאכי א, יא
ִּכִּי ִמִמִּזְַרַח שֶׁמֶׁשׁ וְַעַד מְבוֹאֹוֹ גָּדֹוֹל שְִׁמִי בַּגּוִֹיִם וּבְָכָל מָקֹוֹם מֻקְָטָר מֻגָּׁשׁ לִשְִׁמִי וּמִנְָחָה טְהוָֹרָה ִּכִּי גָדֹוֹל שְִׁמִי בַּגּוִֹיִם אַָמַר ה׳ צְבָאֹוֹת.

ַוַיִּקְָרָא יַעֲֹקֹבֹ ֶאֶל בָָּנָיו ַוַיּאֶֹמֶר הֵאָסְפּוּ וְאַגִּיָדָה לֶָכֶם ֵאֵת אֲׁ ֶשֶׁר יִקְָרָא אֶתְֶכֶם בְּאַחֲִרִית ַהַיִָּמִים )בראשית מט, א.(

בימינו אנו זוכים לראות בעינינו את התגשמות חלקים חשובים מחזון הגאולה ודברי הנביאים. דומה שניתן להצביע על שתי תפיסות בנוגע למקומו של האדם ביחס למימוש המיוחל של חזון הנביאים: התפיסה הקלאסית והתפיסה הציונית. בתפיסה הדתית הקלאסית, השפעת האדם על מימוש החזון נעשית דרך שמירת תורה ומצוות בלבד. אם זכאים האדם והדור, בזכות מצוותיהם, הם מקרבים את חזון הגאולה ;ואם חלילה הדור או האדם חייבים – הם מרחיקים את חזון הנביאים .חידושה של התפיסה הציונית הוא ההבנה שהאדם משפיע על התהליך לא רק בקיום תורה ומצוות אלא בשותפות והשפעה על ההיסטוריה .בכך שותף האדם בפעולה האלוהית במציאות, ו״פועל עם אל״: ״עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו״ )ירושלמי, שבת פ״ו ה״ט.(
הציונות פעלה כך לגבי נבואות שיבת ציון. היא לא הסתפקה בציפייה פסיבית למימוש ההבטחה האלוהית ״לְהִָבִיא בָנִַיִךְ מֵרָחֹוֹק״ )ישעיהו ס, ט( אלא פעלה לעליית יהודי התפוצות לארץ וכך נהגה בתחומים רבים נוספים .
אולם הקמת מדינה, קליטת עלייה ושאר ההיבטים של שיבת ציון שכבר התממשו )או נמצאים בתהליכי מימוש מתקדמים( אינם אלא תחילת הדרך של החזון העתידי. ישנם עוד היבטים רבים ועיקריים בחזון אחרית הימים של הנביאים שטרם התממשו ובכללם נושאו של חיבור זה: יחסי ישראל והעמים .
אחד האתגרים העומדים בפני מי שחפץ לפתוח את אוזנו וליבו לחזון האוניברסלי של הנביאים הוא שדבריהם בנושאים אלו סתומים וקשה לפענח באופן קונקרטי מה בדיוק החזון המשתקף בהם. לדוגמה, ביחס לאחווה הדתית אומר הנביא צפניה: ״ִּכִּי ָאָז אֶהְפֹֹּךְ ֶאֶל ַעַמִּ ים שָָׂפָה בְרוָּרָה לִקְרֹֹא ֻכֻלָּ ם בְּׁ ֵשֵׁם ה' לְעָבְדֹוֹ שְֶׁכֶם אֶָחָד״ )צפניה ג, ט(. אך מה משמעותה של נבואה זו? האם ״לִקְרֹא ֻכֻלָּ ם בְּׁ ֵשֵׁם ה׳״ משמעו שכולם יהיו יהודים או שמא תהא זהות כוללת לאומות של מעין ״בני נח״? ואולי הכוונה היא לשותפות ואחווה בין דתות העולם השונות שיעבדו יחד את ה׳ מתוך כבוד הדדי והסכמה על עיקרי אמונה מסוימים?1
שאלות אלו אינן פרשניות או תיאורטיות גרידא אלא מעשיות .כיוון שאנו רוצים ״לפעול עם אל״ במימוש חזון הנביאים, עלינו לדעת: באיזה אופק יש להתקדם ביחסים הבין־דתיים? כמה אנו רחוקים ממימושו של חזון הנביאים? אם מדובר על ויתור של האומות

1 . ראו הדיון במסכת עבודה זרה כד ע״ב. יש לציין כי בתקופת חז״ל האפשרות השלישית שמוצעת כאן לא הייתה קיימת משום שבזמנם דתות העולם כולן היו אליליות.
על זהותן הדתית לטובת זהות חדשה, הרי שאנו רחוקים מכך מאוד; אךאם לדוגמה מדובר על אחדות השומרת על הזהות הדתית האותנטית של העמים – אלא שייתכן שנדרשים בה שינויים מסוימים – הרי שכל תודעתנו ביחס לאומות אחרות ולדתות אחרות, וכל מערכת השיח שלנו איתן, טעונות שינוי תפיסתי עמוק .

נדמה כי בשורשי התודעה הציונית ניצבת ההנחה שמענה על שאלות אלו מתקבל מתוך שיח בין אדם לאלוהים. האדם איננו רק צופה בתוכנית אלוהית מוגדרת מראש, מגלה אותה ונפעל על ידה אלא הוא שותף בעיצובו של החזון עצמו. זהו חלק מסוד השותפות העמוקה שבין הקב״ה לעם ישראל. ניתן ללמוד על שותפות זו מתוך התבוננות במהות האדם, במהות התורה ובמהות הנבואה.
במהות האדם – כיצד?
האדם נברא ב״צלם אלוהים״ ובכך מקבל כוחות של שותפות בבריאה ובשליטה על העולם. מתוך סיפור קריאת השמות לברואים בפרשת בראשית, ניתן לראות שהאדם לא רק משפיע על המציאות במובן המעשי אלא גם מעצב את מהותה ואת משמעותה. בתחילה ,אלוהים נותן שמות לאור, לחושך, לרקיע וליבשה. אך בפרק ב מתברר שהיכולת האלוהית לתת שמות מוענקת לאדם! יתרה מכך ,באופן מופלא, הפסוקים מתארים את הקב״ה ממתין כביכול למוצא פיו של האדם ולשמות שיבחר לתת לחלקי הבריאה השונים: ״ַוַיִֶּצֶר ה׳ אֱלִֹהִים ִמִן הָאֲדָָמָה ָּכָּל ַחַיַת הַשֶָּׂדֶה וְֵאֵת ָּכָּל עֹוֹף הַשָּׁמִַיִם ַוַיֵָּבֵא ֶאֶל הָאָָדָם לִרְאֹוֹת ַמַה יִּקְָרָא לֹוֹ וְֹכֹלֹ אֲׁ ֶשֶׁר יִקְָרָא לֹוֹ הָאָָדָם נֶפֶׁשׁ ַחַיָה הּוּא שְׁמֹוֹ״ )בראשית ב, יט( .
״ַוַיֵָּבֵא ֶאֶל הָאָָדָם לִרְאֹוֹת ַמַה יִּקְָרָא לֹוֹ״. אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאומרו. כביכול יושב הקב״ה, רואה אילו שמות קרא האדם לברואים ונותן תוקף לשמות אלה. על פי היהדות, שמות מבטאים מהות ויוצרים מציאות:
מנא לן דשמא גרים? אמר רבי אליעזר דאמר קרא: ״לכו חזו מפעלות ה׳ אשר שם ׁ ַשַׁמֹּוֹת בארץ״, אל תקרי ״ׁ ַשַׁמֹּוֹת״ אלא

״שֵׁמֹוֹת״.2
בימינו, נוכח התובנות שהציע הפוסטמודרניזם, אנו יכולים יותר ויותר להבין מדוע המבט והשפה מעצבים מציאות ולא רק מתארים אותה .הבשורה היהודית בהקשר זה מתחדדת לנוכח השוואה לסיפור המקביל בקוראן )סורה אל בקרה 2: 3(, שם גדולתו וייחודו של האדם מבוטאת בכך שה׳ מלמד אותו את כל השמות .
במהות התורה – כיצד ?
מקומו של האדם כשותף בתורה מתבטא באופן משמעותי במושג תורה שבעל־פה. שותפותו של עם ישראל בעיצוב התורה שבעל־פה איננה רק כשל פרשן פסיבי, אלא היא חלק מתהליך היצירה. למעשה ,תפיסות עכשוויות מדברות על כל פרשנות כמאמץ שאיננו רק פענוח פסיבי, אלא יוצר את המשמעות כמפגש בין הקורא והטקסט.
הרב קוק מסביר, שבניגוד לתורה שבכתב שהיא אלוהית באופן מוחלט, הרי שבתורה שבעל־פה יש ממד אנושי ששותף בהתהוותה:

בתורה שבעל פה אנו יורדים כבר אל החיים ]...[ אנו חשים שרוח האומה, הקשורה כשלהבת בגחלת באור תורת אמת, היא גרמה באופיה המיוחד שתורה שבעל פה תהיה נוצרת בצורתה המיוחדה.3

דברים אלו נכונים לא רק ביחס להלכות התורה שבעל־פה אלא גם ביחס להגות ולעיסוק בסתרי התורה. בהקדמת הזוהר מופיע שחידושי התורה של האדם והבנתו את התורה ואת העולם האלוהי יוצרים

2 . ברכות ז ע״ב.
3 . שמונה קבצים, קובץ ב, פסקה נז.
רקיעים חדשים ושותפות עם הקב״ה: ״׳וְלֵאֹמֹרֹ לְִצִיֹּוֹן ַעַמִּ י אָָּתָּה׳ – אלתקרי ׳עִַּמִּי אתה׳ אלא עִִּמִּי אתה למהוי שותפא עמי״.4במהות הנבואה – כיצד ?
חותני, פרופ׳ אוריאל סימון, נוהג לַדַמות את הנבואות למברקים ולא למכתבים. בניגוד למכתב שבו מפורט המסר בשלמות ובגלוי ,הרי שהמברק תמציתי ומותיר מרחב של פתרונות אפשריים. הדבר מזכיר את יחסם של חז״ל לחלומות, שכידוע מתוארים במקרא פעמים רבות כמעין נבואות, ובלשון חז״ל הם ״אחד משישים בנבואה״ )ברכות נז ע״ב:(

דאמר רבי אלעזר: מנין שכל החלומות הולכין אחר הפה – שנאמר ״ויהי כאשר פתר לנו כן היה״. אמר רבא: והוא דמפשר ליה מעין חלמיה, שנאמר ״איש כחלֹמֹו פתר״.5

הפרשנות לחלום היא זו שמעניקה לו את הפשר )פתר=פשר( והיא למעשה זו שתקבע מה יתרחש במציאות. הפה קשור לספירת המלכות ,שכפי שראינו היא כוח העיצוב של המציאות עצמה, המכילה, קולטת ומעצבת את המסר האלוהי. כך בחלומות וכך בנבואות.6
הנבואה אפוא, כמו החלום, אינה שלמה ללא פתרונה. ״כל חלמא דלא מפשר כאיגרת דלא מתקריא״ ]=כל חלום שלא נפתר כאיגרת שלא נקראה[ )ברכות נה ע״ב(. חלום שהאדם איננו שותף בפתרונו – נבואה שהאדם איננו שותף במימושה – הרי הוא כמו איגרת שלא נקראה והמסר שבו איננו יכול להופיע בעולם.

4 . זוהר, חלק א, ה ע״א.
5 . ברכות נה ע״ב.
6 . עיינו זוהר, חלק א, קפג ע״א.

זכותנו אפוא – ואף חובתנו – לפרש את דברי הנביאים מתוך הקשבה למציאות וחיפוש רצון ה׳ בעולם. דרכי הפעולה שבהן נבחר יהיו שותפות בהיווצרותה של המציאות העתידית ועיצובה, מתוך הקשבה וחשיפה של משמעות הנבואות הכתובות .
דוגמה עכשווית להקשבה למציאות היא היחס לדתות המצויות מחוץ לגבול היהדות. במציאות שאליה התייחסו הנביאים, הדתות הזרות היו דתות אליליות ולא דתות מאורגנות המאמינות באל אחד עם עבודת ה׳ אישית. מעבר לכך, באופן כמעט בלתי נתפס, רוב האנושות כיום שייכת ל״דתות אברהמיות״, שמקורן ביהדות! קשה שלא לראות את יד ה׳ במהלך ההיסטורי שבו מעם אחד קטן הלכו וצמחו דתות חובקות עולם שבהן יש מקום מיוחד לבית המקדש ,לסיפורי התנ״ך ולדמויותיהם של אבות האומה היהודית.
נראה שהסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות הוא דוגמה לשינוי פרדיגמה המתבטא באופן עמוק כבר בשמו של ההסכם: בניגוד להסכמים הקודמים, שנשאו שמות של מקומות הזרים למזרח התיכון )״קמפ דייוויד״, ״אוסלו״(, ההסכם הנוכחי נקרא ״הסכם אברהם״ ומבטא את המורשת הדתית המשותפת המאחדת יהודים ומוסלמים .אם זהות דתית היא פעמים רבות טריז המפריד בין יהודים ומוסלמים ,כאן היא מתֹוֹעלת ליצירת נרטיב של קשר. בהקשר הנפיץ של יחסי יהודים וערבים בימינו, נודעת לנרטיב זה משמעות עצומה – ביצירת תודעה משותפת של אחדות מתוך חיבור משותף לדמותו של אברהם.

תשומת לב למצבן של הדתות כיום, ולאפשרויות הריאליות העומדות בפנינו, פותחת אפוא מחדש את שאלת ״ביטול הזהויות״ לטובת עבודת ה׳ שכם אחד – לעומת עבודה משותפת מתוך הזהויות הקיימות. ישנו בסיס ערכי משמעותי לתפיסה המכירה בריבוי ״לכתחילה״, ריבוי שאיננו ויתור אלא ברכה. בספרו ״לנבוכי הדור״ )פרק ח( מסביר הרבקוק שריבוי דתות מתאים לגיוון הלאומי ולצרכים והמאפיינים של כל לאום: לכל עם אופי ומשלו, היסטוריה משלו וזהות משלו, וממילא הדת הצומחת בקרב כל עם שונה מזולתה.
הבשורה איננה אפוא ביטול הריבוי אלא חיבור. ה״שפה הברורה״ שעליה מתנבא הנביא ובה עתידים לדבר כל העמים איננה שפה אחידה אלא שפה שבה כל אחד מובן לזולתו, מקבל אותו ומסייע לו בעבודת ה׳: ״ִּכִּי ָאָז אֶהְפֹֹּךְ ֶאֶל ַעַמִּ ים שָָׂפָה בְרוָּרָה לִקְרֹֹא ֻכֻלָּ ם בְּׁ ֵשֵׁם ה׳ לְעָבְדֹוֹ שְֶׁכֶם אֶָחָד״ )צפניה ג, ט.(