זכיתי לפגוש בביתו את פֶתְּהוּלָּה גּוּלֵןFethullah Gülen) ) המייסד והמנהיג של התנועה האסלאמית "היזמט" (שמשמעותה "שירות"). גּוּלֵן הוא הוגה דעות ומנהיג דתי טורקי שנחשב לאחד ההוגים החשובים באסלאם של ימינו. הוא מדגיש את החשיבות של חינוך והשכלה כאמצעי לפיתוח אישי וחברתי. גולן מאמין בדיאלוג ובשיתוף פעולה בין דתי כדרך להתגבר על מתחים וקונפליקטים בין עמים ותרבויות שונות. יש לו מיליוני חסידים, הפרוסים ב-180 מדינות ברחבי העולם. חסידים אלה מושפעים מאוד מהפן הרוחני של האסלאם, בדומה לסעיד נורסי, ג'לאל א-דין רומי, ואבן ערבי. בשנת 2008 נבחר כאינטלקטואל הציבורי מספר 1 בעולם, ואף נכלל ברשימת 100 האנשים המשפיעים בעולם של עיתון Times.
למרות שהוא היה חולה ביום שביקרתי אותו, הוא בחר שלא לבטל את הפגישה. התרשמתי עמוקות מהכנסת האורחים והענווה שלו ושל הפמליה שלו. נתתי לו כמתנה, את התורה בתרגום לערבית של רב סעדיה גאון. הוא נישק את התורה ומיד החל לקרוא בה, ואז אמר לחסידיו על הספר: "זה יהיה כתר לראשי!". גם הם הכינו לי מתנה – ציור של פסוק הקרוב לליבי מספר תהילים, שמבטא את משאלת הלב האוניברסלית של היהדות ואת הדרישה לחסידות: "יוֹדוּךָ ה' כָּל מַעֲשֶׂיךָ וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה" (תהלים קמה, י).

יעקב נגן נותן תורה בתרגום לערבית לפֶתְּהוּלָּה גּוּלֵן

במחצית השנייה של המאה העשרים חל שינוי דרמטי לטובה ביחסים בין הנצרות ליהדות. בעשור האחרון הקדשתי את פועלי להנעת תהליך דומה ביחסים בין האסלאם ליהדות, מתוך חזון לרפא את פצעי משפחת אברהם. במסגרת זו פניתי למנהיגים דתיים וביקשתי מהם להתייחס לשאלות יסוד הנוגעות ליחסים בין הדתות. כך גם פניתי לפתהוללה גולן, וביקשתי את דעתו על מהותה של היהדות, התורה והעם היהודי בעיניו. ב-4 באוקטובר 2023, שלושה ימים בלבד לפני פרעות שמחת תורה, קיבלתי ממנו תשובה, כמצופה ממנו – מלאה כבוד ועומק.
אל מול אויבינו המקדמים נרטיב של מלחמת דת בין האסלאם ליהדות, אנו מחויבים לפתח נרטיב הפוך – נרטיב של אחווה דתית בין שתי הדתות. סימן מעודד לתהליך זה הוא המשך ההתפתחות של הסכמי אברהם, הנקראים על שם הזהות המשותפת בין בני משפחת אברהם – יהודים ומוסלמים כאחד.
בשלהי אותה שנה, הלך פתהולה לעולמו. בהספדי עליו, פניתי לחסידיו והשוויתי את תנועתם לתנועת חסידי חב"ד. בדומה לחב"ד, גם הם רואים בחיים שליחות, מדגישים את ערכי הכנסת האורחים, קבלת האחר, חינוך ורוחניות. מתוך השראה זו, איחלתי להם כי לאחר פטירת מנהיגם, ימצאו את הדרך להמשיך ולצמוח, להשפיע לטובה על העולם ולהפיץ אור.

מצטרף כאן שאלות את גולן ואת תשובותיו:

אני מודע לכך שבמקומות רבים הקוראן מאשר את האמת, את התוקף, ואת המקור האלוהי של הדתות האברהמיות המוקדמות לו ושל ספריהן הקדושים. עם זאת, היו טענות של כמה מוסלמים שכל האמירות החיוביות הרבות הללו הן "נסח'" (מבוטלות ומופקעות), ולכן היהדות אינה דת תקפה ולגיטימית עוד.
מה דעתו של הוג'ה אפנדי )זו הפניה שבה מקובל לפנות אל גולן( בשאלה קריטית זו, שהיא מרכיב מרכזי לאפשר כבוד אמיתי בין יהודים למוסלמים?

כבר בראשית הדברים ברצוני להצהיר שהכבוד ההדדי של כל בני הדתות כולן, במיוחד יהודים ומוסלמים, חשוב מאוד לשלום ושלווה בעולם. כל המאמצים להשגת המטרה הנעלה הזו הם בעלי ערך רב. אני מברך אותך על עבודתך למען מטרה זו.
לדעתי, הכבוד בין אנשים אינו צריך להתבסס על תוקף הדת או הספר הקדוש של הזולת. הדרישה לכבוד לבני האדם, ללא קשר לאמונותיהם, הוא חלק מן הדרישה של כבוד לבורא שלהם. אללה (ישתבח ויתעלה( העניק לאדם ברכות רבות, והעניק לו רגשות נשגבים רבים, ושלח אותו כמשנה שלו עלי אדמות, במובן שניתנה לו הזכות להתערב בשמו בנעשה בעולם, וחובתו לפקח על התפתחות העולם ועל סדרו.
האדם הוא מוקד ההשתקפויות של שמותיו האלוהיים של אללה הכול יכול ומרכז הגילויים הנשגבים של מהותו ותכונותיו. אכן, אללה ברא את היקום באמצעות גילוי כל תכונותיו ואז ברא את האדם עם גילויים שונים.
ייתכן שלא תאשר את רעיונותיו, אמונותיו או התנהגותו של אדם, אך הוא עדיין יצירת אומנות שנוצרה על ידי אללה ומראה המשקפת את התגלויות תכונותיו. יוּנוּס אֶמְרֶה (Yunus Emre), המשורר הסופי המפורסם של אנטוליה (אסיה הקטנה), טבע אמרה מופלאה: "אנחנו אוהבים את הנבראים בשל הבורא".
מוסלמים ויהודים צריכים להתקדם צעד נוסף מעבר ל"אהבה בגלל הבורא". מוסלמים ויהודים צריכים לכבד זה את זה אפילו יותר, בתור נאמני הדתות האברהמיות, החולקות עקרונות חשובים מאוד של אמונה ומוסר, ובהם אמונה באל אחד, במלאכים, בנביאים, בהתגלות ובעולם הבא.
באשר לשאלתך: אחד מששת עמודי האמונה של האסלאם הוא האמונה בכתבי הקודש ששלח אללה, שהתורה היא אחד מהם. לכן, אין ספק בקרב המוסלמים לגבי מקורה האלוהי של התורה.
ישנם בקוראן התייחסויות וציטוטים לעניינים הנזכרים בתהילים ובמשנה. כך למשל, סורת "השולחן הערוך" (ה', 32) קובעת: "לפיכך כתבנו בספר לבני ישראל כי כל המאבד נפש אחת – בלא שאיבדה נפש או ביקשה למלא את הארץ חמס – כאילו איבד את כל האנושות, וכל המקיימַהּ – כאילו קיים את האנושות כולה."
באשר לנסח': נסח' הוא מונח הלכתי, הנוגע לפסוקים בקוראן המבטאים הלכה. המושג נסח' אינו ישים לפסוקים המספרים אירועים היסטוריים או מציינים את עקרונות האמונה, שהם מהות הדת.
המוסלמים מאמינים שהקוראן הוא ההתגלות האחרונה, והמוסלמים מחויבים ללכת בעקבותיו. אבל אין זה אומר שכל פסקי הספרים הקודמים בוטלו או שהם הפכו חסרי־ערך. לפי ההלכה החנפית, יהודים ונוצרים מחויבים לפסיקות בספרים שלהם.
הנביא מוחמד (ע"ה הזמין אל האסלאם את היהודים והנוצרים שפגש. אמנם היו מי שנענו להזמנתו, אבל רוב "אהל אל־כתאב", עם הספר, לא נענו להזמנתו. יהודים ונוצרים שלא קיבלו על עצמם את האסלאם נצטוו לפעול לפי פסיקות ספריהם. בהתאם לכך, במחלוקות בין יהודים לבין נוצרים פסק הנביא (ע"ה) על פי ספריהם. כך היה נוהג בארצות שבהן חיו יהודים ונוצרים בקרב קהילות מוסלמיות עד המאה ה-19.
אללה הכול יכול (ישתבח ויתעלה) אומר בקוראן הקדוש, בסורת השולחן הערוך: "הורדנו את התורה ממרומים ובה הדרכה ואור" (5, 44). לפי המסורת של עאישה (אשתו של מוחמד), סורת השלחן הערוך הייתה הסורא האחרונה שהתגלתה. הפסוקים הבאים באותה סורא מציינים שהקוראן נשלח הן כאישור לספרים הקודמים, כגון התורה והבשורה, והן כבורר עבורם.
בפסיקה האסלאמית קיימת מתודולוגיה המקובלת על משפטנים וחוקרי משפט, כאשר מבקשים להכריע בעניינים שפסיקתם אינה מצוינת בקוראן ובסונה. מתודולוגיה אחת מתוך פרקטיקה זו היא "שרע'ו מן קבלנא", שפירושה פסיקותיהם של אלו שבאו לפנינו, כלומר לפני האסלאם. משמעות הדבר היא שפסיקות מהמסורת היהודית והנוצרית שקדמו לאסלאם יכולות להתקבל כתקפות באסלאם, ובלבד שאינן סותרות את ערכי היסוד האסלאמיים.
הפסוק על תגמול בסורת השלחן הערוך (ה', 45) הוא דוגמה לכך, וכך גם הפסוק על השלמת תפילות. הנביא (ע"ה) אמר: "מי שנרדם בזמן תפילה או שוכח ומחמיץ אותה, שיבצע אותה כשיזכור" (חדית': אל-נאסאאי, מוואקית, 53; דרימי, סלאת, 26) ואז הזכיר את הפסוק "וקיים את התפילה למען זכר שמי" (סורא 20 ט"ה, 14). עם זאת, בפסוק זה, אללה פונה אל הנביא משה (ע"ה). מכאן אנו רואים שהפסיקה בעניין השלמת תפילות שהוחמצו נקבעה בהלכות הדתות הקודמות. הנביא אמר שפסק זה חל גם על מוסלמים, למרות שהוא מתגלה בתורה. בהתבסס על זה ועל ראיות דומות אחרות, אמרו הפוסקים כי פסיקות הדתות האלוהיות הקודמות תקפות גם באסלאם והכניסו את "שרע'ו מן קבלנא", למתודולוגיה של ההלכה האסלאמית.
המוסלמים צריכים לכבד את התורה כספר ממוצא אלוהי וכספר המכיל אמיתות שהקוראן מאשר.
על כל פנים, כפי שציינתי בהתחלה, אני מאמין שהכבוד ההדדי צריך להתבסס על אמונות וערכי מוסר משותפים ועל בסיס אנושי כמשרתים של אותו בורא, ולא על תוקף הדת או ספרי הקודש. אני מסכים בלב שלם עם הציטוט לעיל של יונוס.

גם בעניין זה, בעוד הקוראן אומר במפורש במקומות רבים ש"יהודים ונוצרים וכל המאמין באלוהים וביום האחרון ועושה צדקה יקבלו שכרו עם אדונם", הרי חלק מהמוסלמים טוענים שהאמירות הללו בוטלו כולן והאסלם שולל ישועה ממי שאינם מוסלמים. מה דעתך בנושא זה? האם יהודים יכולים להגיע לגאולה באמצעות היהדות?
תשובה:
נושא הישועה בעולם הבא אינו דבר שניתן לדבר עליו בקלות. ישנם עקרונות שנקבעו על ידי הקוראן והנביא (ע"ה), והקונצנזוס הוא שאנשים שאליהם הגיע המסר של נביא (ה') מחויבים לקבל את המסר הזה.
עם זאת, קיימות דעות שונות לגבי גורלם של אנשים שלא נשלח אליהם נביא, או שמסר של נביא לא הגיע אליהם, הנקראים "אהל אל-פטרה","אנשי תקופת הביניים".
לפי אבו מנסור אל-מאטורידי, אחד האימאמים הבולטים של "אהלי אל-סונה", כל בני האדם מחויבים להכיר את אלוהים גם אם לא הגיע אליהם נביא. זאת משום שהשכל של האדם מסוגל לדעת ולמצוא את אלוהים. בקוראן מוסבר, בדוגמת הנביא אברהם (ע"ה), שניתן להגיע לקיומו ולאחדותו של אלוהים באמצעות התבונה (אלאנעם 6/76-79), ונאמר התבונה תציל את האדם מעונש נצחי.
לפי האימאם אבו אל-חסן אל-אשערי, אללה (סוו) אינו מחייב את תושבי הארץ אלא אם כן הוא שולח אליהם נביא. זאת כאמור בקוראן: "לעולם לא נעניש בטרם נשלח שליח" (סורת המסע הלילי [17], 15).
כיום, למרות שאפשר לומר שהדתות האברהמיות והמסרים שלהן התפשטו בכל העולם באמצעות ערוצי התקשורת ושאף אחד אינו בלתי־מודע למסרים אלו, לא ברור מאוד באיזו מידה ובאיזה אופי הגיעו אליהם המסרים הללו. לכן, צריך להיזהר כשמדברים על האנשים של היום.
שוב, אחד השמות הגדולים בקרב חכמי האסלאם, האימאם אל-ע'זאלי, סבור שמי שמעולם לא שמע על הנביא מוחמד (ע"ה) או לא הבינו אותו כראוי אינו אחראי להאמין בו אלא נכנס לקטגוריה של "אהל אל-פתרה" – אנשי תקופת הביניים - והוא יינצל. המתנגדים לדעה זו אומרים שכולם חייבים לפחות לחפש את האמת.
רחמי אללה , כפי שהם באים לידי ביטוי במגוון רחב מאוד של דרכים בעולם הזה, הם עמוד תווך איתן וחשוב מאוד עבור כולם בעולם הבא. איננו יכולים לדעת על מי אללה ירחם ואת מי יחבק ברחמיו בעולם הבא. לכן, אין זה ראוי שנתנהג כמו שומרי גיהינום כלפי אנשים בעולם הזה. להפך: עלינו לרחם עליהם ולהזכיר להם שגם עם זרע קטנטן של אמונה בלב, עשויה להיות דרך לגאולה.
בקיצור, הרחמים הם מקור חשוב מאוד לכולנו. המשולל מרחמים משולל הכל. כל אדם יכול לפרש "רחמים" מנקודת המבט שלו/ה ולשקול האם הוא ראוי לקבל את רחמי אללה, אך כלל לא ראוי להפעיל פרשנויות מעין אלה ביחס לאחרים.
לדעתי, כפי שציינתי בתשובתי לשאלתך הקודמת, יחסי האנוש שלנו אינם צריכים להיות תלויים באמונות שלנו לגבי מי ייוושע. כל אדם הוא יצירה של אללה, יצירת אמנות ומראה של שמותיו, ולכן ראוי לכבוד במסגרת זו. ייתכן שלא נאשר את התנהגותו של אדם, את אמונותיו ואת דבריו, אך הוא עדיין אדם. חשוב להבחין בין האדם לבין אמונותיו והתנהגויותיו. כבוד לבני האדם, שאללה (סוו) ברא עם תכונות מיוחדות ואליהם הוא פנה הוא דרישה לכבד את אללה (סוו). מצד שני, הבטחת שלום ושלווה בעולם היא אידיאל שמוסלמים ובני דתות אחרות צריכים לשאוף אליו. כבוד הדדי הוא עמוד יסוד מרכזי של הבסיס שעליו ייבנה השלום הזה.

האם התורה (תנ"ך) הנערצת על ידי היהודים והנוצרים היא הספר שניתן להם על ידי אלוהים או זיוף?
כאן, השאלה היא איך אתה מבין את המושג תחריף (تحريف שיבוש): האם זה אומר שחלק מהיהודים מפרשים חלקים מסוימים מהתורה בצורה שגויה או, כפי שיש הטוענים, שהתורה עצמה היא זיוף? בהחלט, נראה שהחדית' מוכיח את הדעה הראשונה. סונאן אבו דאוד, 40, מספר שכאשר כמה יהודים ביקשו ממוחמד לפסוק, הוא הורה להם להביא מגילת תורה ויהודי שידע לקרוא אותו. כשהגיע ספר התורה, קם מוחמד מהכרית שלו כדי לקבל את הספר ולכבד אותו. חוויתי את הסיפור הזה מהדהד במהלך ביקורי אצלך בכבוד הרב שנתת לתורה שהבאתי לך בתרגום לערבית.

כפי שציינתי בתשובה לשאלתך הראשונה, אחד מששת עמודי האמונה באסלאם הוא האמונה בספרי אללה, והתורה, המוזכרת בקוראן כספר שניתן לבני ישראל, היא אחד מהם. הסלאף אל-צאלחין – אבות הדורות הפוסקים – תמימי דעים שהתורה היא ממוצא אלוהי ויש בה פסיקות נכונות שהקוראן מאשר. הנוהג של הנביא (ע"ה) שציינת הוא אחת ההוכחות לכך.
אכן, מבלי להתייחס לתורה עצמה, ישנם מקומות בקוראן שבהם נאמר כי פסוקים שגילה אללה שונו אחר כך. הכוונה, עבור המוסלמים, היא לקוראן ולסונה של הנביא (ע"ה). המוסלמים מתייחסים לחלקי התורה והתנ"ך כמזויפים אם יש סתירה ברורה לעקרונות הקוראן והסונה.

סונאן אבו דאוד (سنن أبي داود) הוא אחד מאוספי החדית'ים החשובים באסלאם. הוא נקרא על שמו של מחברו, אבו דאוד סולימאן בן אל-אשעת' (أبو داود سليمان بن الأشعث), שהיה מלומד ומומחה לחדית'ים. אוסף זה הוא אחד מהספרים הכלולים בקבוצת "ששת הספרים" (אל-סיתא), הנחשבים לאוספים האותנטיים והחשובים ביותר של חדית'ים בסונה (המסורת האסלאמית הסונית). סונאן אבו דאוד כולל יותר מ-4,800 חדית'ים שנבחרו מתוך מספר גדול של חדית'ים שהיו בזמנו של אבו דאוד, והוא מסודר לפי נושאים הלכתיים שונים כמו טהרה, תפילה, צום ועוד. מטרתו של אבו דאוד הייתה לספק מקור אמין להלכה ולפרקטיקה האסלאמית, ולכן הוא הקפיד על בדיקת מהימנותם של החדית'ים שהכניס לאוסף.
סלאף אל-צאלחין משמעו אבות הדורות הפוסקים, כאשר דנים בהיסטוריה ובתור הזהב של האסלאם או כאשר דנים בחיי הדמויות הגדולות של האומה הזו.

מאידך גיסא, כדוגמאות למה שהקוראן מאשר אפשר להביא עקרונות אמונה כמו תווחיד (אמונה באל אחד), מלאכים, התגלות, נבואה, אמונה בעולם הבא ועקרונות רבים הקשורים למוסר ורוחניות, כמו עשרת הדיברות.
לכן, חיוני למוסלמים להאמין ולכבד את התורה כפי שנשלחה לנביא משה, כספר המבוסס על התגלות. אי אפשר לזרוק אותו ולזלזל בו באמירה שהוא זויף.